מלטה ‘ אי יהודי ביבשת קתולית
נשיא הקהילה ר’ ראובן אוחיון היה נשמע לחוץ בזמן. “מתנצל מאוד, תתקשרי מאוחר יותר, בבקשה”, הביע את התנצלותו על שאינו יכול לשוחח איתי.
זה קורה לא פעם ולא פעמיים, אבל הפעם זו הייתה סיבה חגיגית במיוחד: אביו התנצל אף הוא וסיפר לי בהתרגשות שאינו יכול לשוחח, שכן הוא נמצא בדרך לברית מילה.
ברית מילה? מה ההתרגשות הכבירה? האם מדובר בתינוק מיוחד שנולד להוריו לאחר שני עשורים? תהיתי, או שמא בסיפור מרגש במיוחד?
מסתבר שאם אדם ממוצע מן הישוב, רגיל לכתת רגליו מברית לברית, הרי שבקרב הקהילה היהודית במלטה מדובר באירוע שהם אינם זוכים לו בכל יום.
הסיבה נעוצה בנתון העובדתי הקיים: הקהילה היהודית במלטה מונה כיום כשמונים יהודים, קהילה שרוב תושביה מבוגרים. הצעירים, מסתבר, עזבו את האי במהלך השנים והיגרו לקהילות מפותחות יותר.
“וזה ברור”, מציינת שלי תייר, תושבת מלטה ותיקה. “הצעירים רוצים להינשא והם מחפשים את מזלם ב’עיר הגדולה'”.
ר’ הראשון מאז האינקוויזיציה
סיפורה האישי מרתק לא פחות מחייה כיום. בעבר הגיעה שלי לאי מלטה ככתבת יהודיה בעיתון גרמני. המפגש השני שלה עם האי היה לאחר נישואיה לבעלה, בן ל
סקירה היסטורית קצרה מגלה כי אכן בשנת 1846 הזמינה הקהילה את ר’ יוסף תייר מטריפולי לכהן כרב הרשמי הראשון באי, מאז ימי האינקוויזיציה הספרדית שדחקה את רגלי היהודים. בית הכנסת של ר’ יוסף תייר נמצא בתחילה ברחוב הראשי של מאלטה, ואחר עבר לשטח ברחוב ספור (Spur). בקאלקארה היה בית עלמין יהודי עתיק, מלפני המצור של 1565.
אנשי הקהילה היהודית היו עניים ברובם. המהפכות של 1848 בהונגריה, בצרפת ובגרמניה הביאו בעקבותיהן זרם של פליטים יהודים עניים למלטה, ור’ יוסף תייר וקהילתו, שלא יכלו לספק את צרכי כולם, פנו בבקשה לתרומות מרבני הקהילה בלונדון.
ר’ יוסף תייר רשם לידות, פטירות ונישואין בקהילה. רישומים אלה הנמצאים מהמאה ה-19 שמורים כעת בארכיונים של אוניברסיטת סאות’המפטון בבריטניה.
הגברת שלי תייר גאה בהיסטוריה המשפחתית שלהם.
“הלכתי בעקבותיו ומאז אני כאן…” היא צוחקת וממהרת לספר לי על קהילה הנחשבת כקטנה מבחינה מספרית, אך גדולה בפעילות שלה.
“אולי אני אישה זקנה”, היא אומרת בחיוך, “אבל גם אני וגם שאר תושבי הקהילה תורמים מהזמן שלנו בהתנדבות מלאה, ומשתדלים להפיח חיים בקרב החברים. כשמגיעים למקום שלנו מבקרים יהודים, הם מוצאים כאן זוג שמפעיל את בית הכנסת, מנקה אותו, דואג לתחזוקה נאותה, לספק אוכל כשר לכל יהודי שמגיע לכאן והכל בהתנדבות”.
גם אורחים יהודים בלתי צפויים ביקרו באי. שלי תייר זוכרת חיילים יהודים ששרתו בצבא האנגלי והתארחו אצלם במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, מתרגשים לגלות קהילה יהודית נידחת באי.
שלי עוקבת בדאגה אחר המתרחש בארץ, ומתקוממת כשהיא שומעת את מאבקם של ניצולי השואה. “אני לא מבינה למה אנשים קשישים שעברו את שנות האימה, צריכים להיאבק כדי לקבל את המגיע להם בדין ובצדק, ולא בחסד וברחמים?”
קטנה בכמות גדולה בפעילות
ר’ ראובן אוחיון נולד באי מלטה לאביו ר’ אברהם חיים אוחיון, והוא מבקש להעניק לאביו את זכות הדיבור הראשונית:
“הקהילה היהודית במלטה מנתה בשיא תפארתה כחמש מאות יהודים”, הוא משחזר בקול צלול וגבוה. ומספר בגאווה על חמשת בניו שמסבים לו נחת.
“אבא שלי הקים כאן בזמנו מפעל למצות לפסח. הבאנו שוחט שדאג לנו לכמות גדולה של בשר ועופות. לפני שישים שנה הקהילה היתה קיבוץ גלויות של יהודים שבאו מוינה, מהונגריה, ומטורקיה. אנחנו היינו ה”ותיקים” שכן את מלחמת העולם השנייה עברנו כאן במלטה. פליטים רבים הגיעו לכאן לאחר המלחמה.
אנשי עסקים יהודים רבים הגיעו לכאן במהלך השנים, חלקם השתקעו, אולם הילדים עזבו, חלקם לאנגליה וחלקם לאמריקה.
הקהילה הייתה ספרדית ברובה, ואילו לאחר המלחמה כשאבא שלי נפטר, שינינו את נוסח התפילה מספרד לאשכנז, בגלל המספר ר’ של יוצאי אירופה”.
בנו, ר’ ראובן אוחיון, משמש כיום כרבה הרשמי של הקהילה היהודית, והוא מציג אותו בפנינו: “הבן שלי למד בישראל מספר שנים, לאחר מכן חזר וקיבל על עצמו את התפקיד, לעמוד בראש הקהילה”.
נושא המקוואות והחינוך היהודי – אליהם
הקהילה היהודית במלטה, כאמור, היא מן הקטנות ביותר בעולם, מה שלא מפריע לה לקיים פעילות יהודית שוקקת, כאילו היא קהילה גדולה. בקהילה חברים כ-80 איש בלבד, מתוכם כרבע, כלומר כעשרים איש, הם צעירים בני 18 ומטה. לשם השוואה, מלטה כולה מונה בסך הכל כ-400 אלף תושבים.
כיום מרוכזים יהודי מלטה בעיר מסידה השוכנת סמוך לוולטה הבירה. ואת תפקיד ההנהגה הרו
היהודים המקומיים מספרים כי במשך שנים נדד בית הכנסת שלהם מאתר לאתר, עד שלפני מספר שנים רכשה הקהילה, במאמצים רבים, דירה בבניין מגורים אותה הפכו ושפצו לבית כנסת מן המניין.
“בבית הכנסת שלנו שבעה ספרי תורה”, הם אומרים בגאווה, “אחד נתרם לנו ממש לאחרונה. יהודים רבים מרחבי העולם מגיעים אלינו, מתרגשים ותורמים לבית הכנסת.
המיקרופון עובר לבנו, ר’ ראובן אוחיון: “יש לנו מניין לתפילות, אנחנו חוגגים את חגי ישראל ברוב הדר. התושבים היהודים שומרים מסורת ואינם נוסעים בשבת. כאמור אוכל כשר יש במקום, וכיום מגיע שוחט מישראל פעם בכמה חודשים. היין גם הוא מגיע מישראל, ואילו המצות מגיעות כיום מאנגליה.
שמחה ועצב במלטה
אפשר להבחין בטביעות רגליים צעירות בין הרחובות היהודיים המפכים בחיים. מעט צעירים, אבל כדרכם של צעירים, הם מותירים את חותמם.
“ילדים וצעירים הם עדיין חלק מהקהילה שלנו”, מדגיש ר’ אוחיון. “אמת. רוב התושבים אכן מבוגרים יותר, אך עדיין גרים בקרבנו משפחות צעירות עם ילדים”.
והיכן הם מתחנכים?
“אין בתי ספר רשמיים בקהילה שלנו. הם לומדים מהאבות שלהם בדיוק כפי שאנחנו למדנו תורה ומצוות מהאבות שלנו”, הוא מספר על נערי בר מצווה אותם הוא מכין לעליה לתורה והם צמאים וכמהים לשמוע.
אחיו ישראל אוחיון, מוגדר באופן בלתי רשמי כשגרירה הישראלי של ישראל במלטה.
“אין לנו שגריר ישראלי”, הוא מציין, ומגדיר את התפקיד שלו כאחראי על מערכת ההסברה.
“אני כותב בעיתונים מקומיים, מסביר לתקשורת ומדברר באופן בלתי רשמי את הצד היהודי, הישראלי, בכל הקשור לסכסוך היהודי-ערבי, ובכלל, בכל פעם שיהודים או ישראל עולים לכותרות. התפקיד שלי אפקיטיבי”, הוא מעיד.
“אנשים מושפעים מהמלה הכתובה בעיתונות, וחייבים להראות להם את הצד השני של המטבע הישראלי. אין במלטה גילויי אנטישמיות מוצהרים, אך האנטישמיות קיימת. המטרה שלנו היא להביא לכמה שיותר קהל פרו-ישראלי”.
גם הוא כאחיו ביקר בארץ ישראל ביקור ארוך למדי, והתגורר בה עשר שנים. “עליתי כדי לחפש את הזהות שלי, את השורשים שלנו, ומצאתי אותם. חזרתי למלטה אבל הקשר ההדוק עם ארץ ישראל ממשיך”.
“חזרתי לכאן כי הקהילה שלנו חמה ונחמדה”, מעיד ר’ אוחיון ומצביע על פעילות שוטפת של בית הכנסת והמקווה, רק בשבוע שעבר הגיעה לכאן קבוצה של חמישים יהודים אמריקאים שהתארחו והביעו את התפעלותם.
ולא רק היהודים. במהלך השנים בקשו מלטזים מקומיים שצפו בחיי היהודים במלטה להצטרף אל הקהילה היהודית.
“בפועל אנחנו לא מבצעים כאן גיורים, איננו רוצים להתעסק בזה”, הוא אומר ונזכר במקרה של אישה שהגיעה והתחננה שיגיירו אותה. “שלחתי אותה לטורקיה, לקהילה גדולה יותר”.
לצד השמחות נערכות גם הלוויות. בית העלמין במקום הוא בן מאות שנים. בין הקברים אפשר למצוא שישה קברים שמספרים את סיפורם העצוב של יהודים שנחטפו.
“בשנת 1530, תפסו אבירי מסדר סנט. -ון את השלטון במלטה תמורת תשלום הגון”, שלי תייר, שגילה המתקדם לא פגע בזיכרון המדהים שלה, זוכרת תאריכים בעל פה ומאלפת אותנו בינה.
“כחלק ממלחמתם המתמשכת נגד “הכופרים”, נהגו ללכוד ספינות ולקחת את צוותיהן כבני ערובה. בין השבויים היו תמיד גם סוחרים יהודים רבים. השבויים הוחזקו במלטה עד שנתקבל בעבורם כופר הנפש. לנוכח הדבר, קיבלו החברות היהודיות לפדיון שבויים מעמד פורמאלי, יותר מאשר בימי הביניים. מוונציה, מליבורנו ומאמסטרדם, היו אגודות פדיון שבויים שולחות סוכנים למלטה, לספק לשבויים הקצבה קטנה בזמן תהליך המיקוח על שחרורם.
“הם הנהיגו סחבת במשא ומתן, שנמשך לעתים שנים ארוכות, על מנת להגדיל את הפדיון”.
במהלך השנים נפטרו חלק מהחטופים, ובבית הקברות אפשר להבחין בין היתר בקברה של אם ותינוקה שנימנו על נוסעי ספינה אומללה שנפלה לידיהם של החוטפים.
במלטה לא רק זוכרים את העבר, אלא גם משמרים אותו. “חלק מהתפקיד שלי הוא לדאוג לניקיון השוטף של בית הקברות”, אומר ישראל אוחיון.
ורגע לפני שאנחנו מסיימים, אני שואלת אם יש מכנה משותף כלשהו ליהודי מלטה שהגיעו מקיבוץ גלויות מגוון, וגילאיהם מגוונים עוד יותר. “המשותף לכל התושבים היהודים במקום הוא אהבתם הבלתי מסויגת לארץ ישראל וליהודים הגרים בתוכה. לבנו איתכם! אנחנו דואגים לכם, מבחינתי הדבר הכי מרגש הוא להגיע לארץ ישראל”, מעידים בני משפחת אוחיון בשם כולם.
“פיזית אני במלטה, אבל לבי בארץ ישראל”, מסכם ר’ אוחיון.
המסר שלו ברור: “בלי ירושלים אנחנו אבודים!”
