נזכרתי שהבטחתי לו כי אשוב לבקר, החלטתי שהגיע הזמן לקיים הבטחות. חייגתי לנייד שלו. הנייד אינו זמין. התקשרתי למזכירות בבית האבות בו הוא שהה. המזכירה בשרה לי כי התקשרתי יומיים מאוחר מדי.

“לפני יומיים, ר’ דוד כהן השיב נשמתו לבוראו”, אמרה לי והותירה אותי עם תחושת החמצה.

“למה חיכית?” ונזכרתי בביקור שלי לפני כשנתיים, בסיפור חייו שאמונה אמיתית שזורה בו, אמונה ועשייה.

___________________

“בגיל שמונים לצאת למסע חיפושים? ספק אם היא נותרה בחיים, ואם היא עדיין בחיים, ספק אם נשארה יהודיה? איך גופך יעמוד בטלטלות הנסיעה?” ר’ דוד כהן הקשיב לכל הטענות שהופנו נגדו, הקשיב וידע שלמרות טיעוניהם הוא יוצא לדרך.

הכאב החריף הזה שמלווה אותו ב55 השנים האחרונות, כאב שלא עזב אותו ולו ליום אחד, לא הותיר בפניו את הברירה. במשך כל השנים, הוא חי לצד הכאב שהיה חלק בלתי נפרד מדפיקות הלב שלו. הוא לא ניסה להלחם בכאב, זה פשוט היה שם. עצם העובדה שהכאב לא שכך אלא להפך, התפרץ מידי פעם והלם בו כתזכורת, גרם לו להבין שכן, יש דברים בגו. התחושות העמומות האלה שמטיילות בין חדרי הלב מנסות להעביר מסר, כי אולי, שפרל’ה נמצאת אי שם, מחכה לאבא שהבטיח לחזור ולקחת אותה.

שפרהל’ה. התינוקת החייכנית שנולדה לזוג מאושר באמצע המלחמה האיומה. איך ישכח את הפנים המתוקות, הלחיים הסמוקות, הידיים שהושטו אל אבא שלה כל אימת שנכנס לחדר.

לא, הוא לא יכול לשכוח אותה. גם לא את אשתו שנלקחה ממנו בדמי ימיה כשהנאצים בשלטון, אותה הוא זכה להביא לקבורה. הוא זוכר את המצבה שהצליח להקים על קברה, נותר אלמן בן 24 עם תינוקת קטנה בת שנה שמחפשת את אמא שלה.

ישבתי מול יהודי שעצם מהותו מסמלת עשייה. הוא הספיק במהלך חייו לפעול ולעשות, מה שמאות אנשים יחד לא מצליחים.

למרות גילו המתקדם, מבטיו נותרו צעירים. האור בעיניו גבר בזמן שהוא סיפר על מאות היתומים שעד יומו האחרון שימש כסבא שלהם. סבא דוד.

הוא ידע, שאת בית הכנסת ואת בית היתומים שהקים בעשר אצבעותיו הקים בזכות אותו כאב חריף, בזכות שפרה התינוקת.

ובמשך כל אותן שנים שפרלה אפילו לא ידעה כי בזכותה מאות ואפילו אלפים זכו לקבל אהבת אב שנמנעה ממנה.

שעת צהריים, רוח קרה חודרת מבעד לחלון. קולו של ר’ דוד, קול צעיר ונמרץ הבוקע מהקלטת בו הקלטתי את הראיון שלנו, מתחיל לספר מה קרה לו לפני שישים שנה.

“נולדתי ברומניה, בשנת 1940. הגעתי בעקבות אחותי הנשואה לבוקובינא. שם הכרתי את מרקו פישר בעל בית חרושת לסוכר והוא לקח אותי לעבוד במפעל שלו כחייט, הוטל עלי לתפור שקים לסירופ של הסוכר.

22 ביוני. מרקו פישר קיבל פקודה ממוסקבה לשלוח את כל הבחורים שעובדים אצלו בחזרה לביתם. מרק בעל הבית נתן לנו עגלה עם סוסים,

“תעברו את הגבול לפולניה, הגרמנים מתקדמים. וכך היה. עברנו את הגבול והגרמנים בעקבותינו. הגענו לעיר”, ר’ דוד אימץ את זכרונו אך שם העיר נשכח ממנו.

הוא ממשיך לשחזר את מה שארע.

“הגרמנים תפסו אותנו ושמו אותנו במעצר. הם בקש לדעת מהיכן הגענו. משם העבירו אותם למקום נוסף שהתברר כטשרנוביץ.

“הגרמנים הרביצו לנו, התעללו בנו. באחת הפעמים הם הושיבו אותי על חבית שהכילה 200 ליטר נפט בתוך מרתף והכו אותי מכות נמרצות. התעלפתי. הגרמני שהכה אותי חשב שאני מת והותיר אותי זרוק שם”.

ר’ דוד ניצל בנס. כשהתעורר מעלפונו, סביבו שקט, דממה, חושך מוחלט. בידיו גישש באפילה ומצא פתח יציאה.

“הסתובבתי ברחובות העיר, נחבאתי בין הבתים ובחסדי ה’ תפס אותי חייט. הוא עבד עבור הגרמנים בעבודות קשות ושמח שהצליח להציל בחור כמוני, חייט במקצועו.

מהר מאד הפכתי ליד ימינו. בביתו מצאתי מקום מקלט. הוא יצא לעבודה מידי יום והביא לי הביתה ערמות של עבודה. עבדתי במשך כל היום ולמחרת הוא לקח את זה איתו בחזרה והביא לי עבודות נוספות”.

מסתבר כי אותו חייט יהודי לא רק הציל את חייו, אלא גם הפך לשדכן שלו.

וכך, כשמלחמת עולם משתוללת בחוץ נערכה בחשאי חתונה צנועה בהשתתפות מניין אנשים ור’ דוד נישא לזוגתו. בחורה יהודיה עדינה מבית טוב, כשהחייט היהודי ששידך ביניהם מאושר בשמחתם. הם נשארו לגור אצלו.

“בסוף השנה הראשונה לנישואינו, שנת 1942, נולדה בתנו בעזרתה של מיילדת שהוזעקה לבית. שפרה באה לעולם”.

האושר לא החזיק מעמד זמן רב. ר’ דוד מדלג בכאב על הפרטים הקשורים במותה של אשתו. ניכר כי קשה לו לגעת בפצע כואב. בקול חנוק הוא מתאר את המצבה שהקים לה, את ההלוויה, את העצב הנורא, את חייו שנגדעו באחת.

האזור בו שהה סופח לרוסיה. הצבא הרוסי כבש את טשרנוביץ וגירש את היהודים שאינם תושבי העיר הקבועים וביניהם את ר’ דוד. הוא רצה בכל מאודו לקחת את בתו איתו, אך נתקל בסירוב כבד.

המלחמה תמה והוא ביקש לחזור למקום הולדתו, אל משפחתו ברומניה. הרוסים סגרו את הגבולות וסירבו להעניק לו אשרת יציאה עבור שפרה בתו.

“היא הייתה רשומה על שם אשתי, ולא על שמי. אחותה של אשתי הציעה לי לשמור על הקטנה. “אם תיקח אותה בלי אישור ותטלטל אותה בדרכים – חייה בסכנה”, הזהירה אותי. היא שכנעה אותי שהם ישגיחו עליה עד שאסע הביתה ואברר מה עלה בגורל משפחתי. אמרו לי לסדר גם את הניירת ואז לחזור לקחת אותה”.

שנים לא סלח לעצמו על שנפל בפח.

הוא הגיע לרומניה, שם התאחד עם משפחתו שנצלה. אז גילה שאין באפשרותו לחזור לקחת את הבת שלו. הרוסים סגרו את הגבולות והוא לא הצליח ליצור קשר. לצערו הרב, גם מהצד השני לא ננקטו מאמצים ליצור איתו קשר.

“שקעתי ביגון, התגעגעתי לתינוקת שלי. הוריי ראו אותי בצערי: ‘אתה בחור צעיר, החיים עוד לפניך, תבנה אותם מחדש, בינתיים תנסה להחזיר את שפרה אליך'”, הם אמרו לי.

ר’ דוד הבין שבכי לא יעזור, חייבים להתקדם. הוא נישא בשנית. טרגדיה נוספת פקדה אותו. כשהוא מספר עליה הוא מנמיך את קולו, “הבן הבכור שלנו נדרס למוות בגיל שנתיים. את לא יכולה לתאר לעצמך איזו מסכת יסורים עברתי”.

אבנר נולד. הוא עזב את רומניה לבוקרשט, שם עבד כחייט, כשבכל הזמן הזה הוא מנסה להשיג ויזות לעלות לארץ ישראל.

1950. משפחת כהן עולים על אוניה לכיוון ארץ ישראל.

בחיפה הם שוכנו במרכז עליה.

“עם ילד ותינוק נוסף בדרך. בקשתי לקבל מקום מגורים. אני איש עבודה אשר רוצה להתפרנס, רוצה לבשל את האוכל שלנו לבד”, ביקש דוד מאנשי הסוכנות שטיפלו בעולים החדשים.

כעבור מספר חודשים שלחו אותם לישוב קדימה, שם קבלו אוהל.

“גרנו באוהלים ולמרות זאת השמחה הייתה גדולה. פינה משלנו. הם נתנו לי עבודה במקום, לתקן את האוהלים. אני עוד זוכר את המשכורת שלי, לירה שישים”. אפשר לדמיין את החיוך שלו. בעיניו ניצת זיק שובבות.

“היו הרבה תיקונים”, צחוק מתגנב אל קולו.

אהרן בנם השני נולד, וכעבור שנה הם קיבלו דירה.

ר’ דוד החליט להקים לול קטן כדי להתפרנס ממנו בכבוד, אך לא היה לו כסף כדי לרכוש את הלול.

“פניתי ליהודי מתל אביב ובקשתי ממנו למכור לי לול קטן. ‘כסף אין לי כרגע, בעזרת ה’ אני מבטיח לשלם לך בעתיד’, התחנן”.

וכך היה. הלול הוקם, אשתו הפכה ליד ימינו ועסקה בשיווק ומכירת הביצים. במשך הזמן הצליח להחזיר את חובו כפי שהבטיח.

ובנתיים במושב קדימה התפללו הוא וחבריו במבנה שהוסב למטרת בית כנסת.

“ליתר דיוק, בית הכנסת שכן בתוך צריף עם גגון פח שחיפה עליו, בחורף הראשון ששהיתי במקום”, משחזר ר’ דוד את המקרה ששינה את כל עתידו. “גשם החל לזרום פנימה, פניתי אל שאר המתפללים ואמרתי להם כי אסור לתת למצב הזה להמשיך. ספר התורה – היסוד של עם ישראל – עלול להירטב ולהינזק.

מה אתה מציע? שאלו אותו המתפללים.

“נבנה בית כנסת”, ענה להם וזכה לתגובת צחוק.

“באמת, דוד, מי יבנה? על מה אתה מדבר? והגדיל אחד המתפללים שניגש אלי והנחית על פני שתי סטירות מצלצלות”.

ר’ דוד החליט לעשות מעשה. ביום ראשון רתם עגלה עם סוס ונסע לכיוון נתניה כדי לרכוש חומר יציב להרכיב גג חדש. שם פנה גם לרב (הוא אינו זוכר את שמו).

“אמרתי לרב’ה כי נכנס לנו גשם אל תוך בית הכנסת וכי ברצוני לבנות בניין חדש, ובתגובה זכיתי לסטירות.

“אתה יודע, הסטירות המצלצלות שקיבלת, הם יבנו לך את בית הכנסת!”, ענה לו הרב’ה,

וכמו בסיפורים של פעם.

ניגש ר’ דוד אל ראש העיר דאז, אדון רוזנבך ושטח בפניו את בקשתו. “אני זקוק לשטח כדי לבנות בית כנסת”.

“איפה?” שאל אותו רוזנבך.

“באמצע המושבה, בית כנסת ראוי שיהיה בתווך, שכולם יוכלו להגיע אליו”. ענה לו ר’ דוד.

“אין סיכוי. אני מתכנן גינה ציבורית באמצע המושבה, אני מוכן להקצות לך שטח בקצה המושבה”.

ור’ דוד לא נכנע, הוא חזר אל אדון רוזנבך, שוב ושוב.

“בישיבת המועצה הבאה, אני מבקש כתושב המקום שתאפשר לי להגיע ולהציג את בקשתי בפני כולם. תזמין אותי!” דרש. ראש המועצה הסכים.

ומאותו רגע ר’ דוד לא בזבז אפילו דקה.

“החלטתי לגשת אל כל אחד מחברי המועצה ולפנות אליו באופן אישי, סבא שלך היה רב, נכון? פניתי אל הראשון, “האם תתנגד להקמת בית כנסת במקום?” וכך הלך מאחד לשני וקיבל את הבטחתם לתמיכה בבקשתו.

“רק אחת התנגדה. חברת מועצה שהביעה התנגדות נחרצת.

“הרמתי את עיני לשמיים ופניתי אל הריבונו של עולם: “ומה אתה אומר?”.

הקול שבוקע מהטייפ ברור וחזק.

הוא התעקש שבית הכנסת ייבנה באמצע המושבה. את תוכניתו הציג בישיבת המועצה אליה הוזמן.

“ראש המועצה הכריז על הצבעה. למרבה הפתעתי, חברת המועצה נעדרה מהישיבה. שאר החברים הביעו את הסכמתם. לא היו מתנגדים”.

אישור יש. עכשיו צריך לבצע.

“פניתי למהנדס בשם רזניק מנתניה, בקשתי ממנו להכין לי תוכנית לבית הכנסת עבור מאה איש. משם פניתי אל ראש וועדת הבניה, לחצתי עליו להנפיק לי במהירות האפשרית רישיון בניה, לא רק שהרישיון היה בידי תוך חודש, אלא גם קבלתי 50 אחוז הנחה על חומרי הבנייה ממנו.

וכך במו ידיו, כשהוא מסתובב עם סוס ועגלה, דאג להביא את הבלוקים והרשתות והמלט למושבה.

“בתוך שלושה חודשים בית הכנסת היה מוכן, כשחלונות צבעוניים חדשים מפארים אותו. הלול שלי עזר לי לשלם על כל ההוצאות.

שלמתי לכולם עד הפרוטה האחרונה!!!

תחושת סיפוק גדולה מלאה את לבו הדאוב של ר’ דוד. הוא עמד נפעם מול מבנה בית הכנסת החדש, ופתאם קלט את השטח הריק שנותר שם מאחור. כמו מכת ברק הכה בו הרעיון.

מתוך דמעות ההתרגשות ראה את הפרויקט הבא שלו: בניין בן שלוש קומות, כשכל קומה תאכלס חדרים עבור ילדים יתומים, נצרכים ונזקקים.

מאחורי הבניין ראה פניה של שפרלה משתקפות, “שפרל’ה בואי אלי, תחזרי אל אבא שלך!” נהמת כאב פרצה מלבו.

בניו התקרבו אליו, הם הסבו לו אושר רב, אך לא יכלו למחוק את דמותה של בתו התינוקת שנותרה מאחור.

רק הוא ידע כמה מכתבים כתב, כמה נסיעות ערך, לכמה קונסוליות הוא פנה בתחינה שיעזרו לו למצוא את בתו האבודה. אך מסך הברזל היה חזק ממנו. אפילו רמז, דרישת שלום, לא הצליח לחלץ מאף אחד. בתו כאילו נעלמה ואיננה.

החליט ועשה. ר’ דוד קיבל אישור בניה נוסף, ופנה לקבלן, שטח בפניו את בקשתו. “שלוש קומות ברוחב 2.50 מטר, 24 לוחות ברזל, שלד חזק”.

“ואיך תשלם לי?”

“תתחיל, אני משלם עד הפרוטה האחרונה”.

ר’ דוד קם ממקומו ופנה אל הארון. ארון ברזל שבתוכו מונחים האלבומים, התמונות שמתעדות, צעד אחר צעד את תהליך בניית בית היתומים שלו”. הוא הזדקף בגאווה, והטיל על השולחנות את התמונות בזו אחר זו. הנה השלד, והנה הקומה הראשונה, והשניה והשלישית.

“ואני לא חייב לאף אחד פרוטה, את הכל הצלחתי בחסדי ה’ מבלי שאני יודע איך לשלם”. הוא התרגש.

והיו לו את כל הסיבות שבעולם.

כשעשר החדרים הראשונים היו מוכנים, הוא הסתובב בהם מביט במיטות, מדמיין את הילדים שיאכלסו אותו, הוא דאג לכל הפרטים הקטנים, כיור לנטילת ידיים, חדר ביגוד, 3 כיתות לימוד.

בלבו נשא תפילה, שיזכה בזכות החדרים האלה לדעת מה עלה בגורל בתו שפרה’לה.

“פניתי לר’ אהרון חזן, יהודי מרוסיה שעסק בתחומים רבים. “הרב חזן יש לי בניין. הריח של הצבע הטרי עדיין באויר, מיטות, כיסויי מיטות, ואפילו שטיח בכל חדר, רק תדאג שהבניין לא יישאר ריק”.

והרב חזן הבטיח להגיע, כשראה במו עיניו את המקום הציע לר’ דוד לפנות לעשיר אחד שהוא הכיר ולנסות לערב אותו בפרויקט.

“נסעתי אתו לתל אביב, והצלחנו לפגוש אותו, הזמנתי את אותו עשיר (שחפץ בעילום שמו) לראות את המקום. “תהיה לך מצווה גדולה אמרתי לו, נציל ילדים, נגדל אותם, נחתן אותם, נחגוג להם בר מצווה.

קולי המתלהב גרם לו להזמין מונית במקום. נסענו שלושתנו. כשהגענו למקום, העשיר נכנס פנימה, כמו שאמרתי ריח הצבע הטרי עדיין באוויר, המטות החדשות, המרפסת הקטנה שצמודה לכל חדר, חדר האוכל שפשוט חיכה להתאכלס שכנעו אותו יותר מכל.

לאחר כארבעים דקות של סיור הוא הסתובב ואמר לנו: פה תהיה פנימייה! צריך להתחיל לפרסם את המקום! אני לוקח חלק במצווה החשובה.

1966. פנימיה בת שלוש קומות עמדה על תילה, מחכה לספק את צרכיהם של ילדים יתומים, ילדים ממשפחות קשיי יום הזקוקים לבית חם שיעניק להם, חום אהבה ומקום לימודים. מפעל חייו של ר’ דוד כהן קרם עור וגידים.

וכך היה.

בתחילה הגיעו שני אחים יתומים, ואחר כך התחילו לזרום לכאן ילדים בגילאי 4- 12.

“לא חלמתי שהמקום יתמלא במהירות שכזאת. פתאם מצאתי את עצמי מחליף כובעים, הייתי אבא וגם סבא, אח וגם רופא. ישנתי איתם, ניגבתי דמעות רבות שנגרו על הכריות מעיניים של ילדים קטנים אומללים. לקחתי אותם לרופא, דאגתי לכביסות שלהם, עזרתי להם בשיעורי בית.

לעולם לא אשכח את הילד הקטן שהגיע לאחר שאביו נפטר ואמו התמוטטה, הוא זעק במשך לילות, אמא, אמא קחי אותי הביתה. ואני נגשתי אליו וחבקתי אותו, ואמרתי לו שאני אוהב אותו, ואני הבית שלו, ואדאג שאמא תבוא לבקר אותו. ובזמן שחבקתי אותו חשבתי על שפרלה שלי, מי חיבק אותה כשהיא חפשה את אמא או אבא? מי ישב לצידה כשחלתה במחלות ילדים? האם היא יודעת שהיא יהודיה? האם היא חיה? קיימת?

אשתו המשיכה לנהל את עסק הלולים שלהם, בעוד הוא משקיע את לבו ונשמתו במקום.

המקום פרח, הילדים זכו לקבל את מבוקשם. השנים חלפו, ור’ דוד הפך ל”סבא דוד”.

“כל הילדים היו קוראים לי: סבא דוד, סבא דוד”, הוא סיפר בהתלהבות.

הוא חגג מאות בר מצוות, וחיתן אלפי ילדים שעברו תחת ידו. הוא מדלג על הפרטים האלה, מספר אותם כלאחר יד כאילו מדובר במה בכך. אך האושר הגדול שניתז אז מעיניו, סיפר את סיפורו של אדם שאחראי להקמת בתים בישראל. אחראי לשיקומם של ילדים רבים שלולא קבלו בית חם, אהבה וצרכים פיזיים, עתידם היה נראה אחרת.

“כשהזמינו אותי לשמש כסנדק בברית של אחד הילדים שגדלו אצלי, ידעתי כי המשימה לגביו הושלמה”. קולו נשנק לרגע.

ושפרה’לה?

אני מגיעה לגולת הכותרת של סיפורו האישי.

המיתר עשה את שלו.

“את ניהול המקום העברתי הלאה”. עד לפני חמש שנים הוא לקח חלק פעיל בניהול המקום, אך הגיל עשה את שלו ובנו המשיך את דרכו. פנימיית חסד לאברהם חיה וקימת ביישוב קדימה, כשבני משפחתו הגאים במפעל חייו דואגים שהמקום ימשיך לספק קורת גג ובית חם לילדים שזקוקים לכך. הוא רק רווה נחת מהמקום שהמשיך להתנהל, בנו שמתגורר במקום דואג שהגחלת לא תכבה, אף אחד גם לא שכח את סבא דוד שביקר מדי פעם.

אחרי עשרות שנים של צפייה וגעגועים בלתי נתפסים הגיעו סופו של השלטון הרוסי הקומוניסטי. החומות נפלו, השערים נפתחו. ושער של תקווה נפתח בפניו של ר’ דוד, בשנתו השמונים כבר.

“ניסיתי לאתר את בתי באמצעות מכתבים וטלפונים בכל רחבי ברית המועצות. ניסיתי לפנות אל כל היודע דבר עליה באמצעות העיתונים ושידורי רדיו ברוסית, אך לשווא אין קול ואין עונה.

ואז החלטתי שאני חייב בעצמי לעלות על מטוס ולהגיע לעיר טשרנוביץ אשר הסתפחה בינתיים לאוקראינה, שמא שם ימצא איזה זכר לבתי.

“כולם ניסו להניא אותי מן הרעיון חסר התועלת הזה לדעתם”, הוא מספר, “בגיל שמונים לצאת למסע שכזה בלי קצה חוט? התעקשתי, משהו בלב אמר לי לצאת לדרך”.

55 שנות כיסופים הכריעו את הכף והוא החליט, וכמו שר’ דוד תמיד החליט ועשה, גם הפעם.

בדמעות רותחות התפלל לריבון העולם שיצליח את דרכו גם הפעם.

“נסעתי לטשרנוביץ, אל המקום בו ראיתי את בתי בפעם האחרונה, אך העיר השוממה והחרבה מאז המלחמה לא האירה לי פנים. שוטטתי בין הבתים והבנתי שלא אמצא כאן יהודים. ‘אם תיסע מרחק של 150 ק”מ מכאן תמצא יהודים’, אמרו לו הגויים תושבי המקום, והוא המשיך לחפש. לאחר שעות של חיפושים הצלחתי בעזרת 2 דולר ששלשלתי לידיו של אחד הגויים לדלות מידע כי אי שם בפינה נידחת של העיר מתגוררים כמה יהודים, הוא המשיך בדרכו והקיש בכל דלת שנקרתה בדרכו. גם כאן צפתה לו אכזבה.

רגליו כאבו מן המאמץ, אך הוא לא ויתר והמשיך לנקוש על דלתות הבתים, לקבל שוב ושוב מבטי תמיהה ותשובות שליליות.

“הייאוש התגנב אל ליבי. כמעט והחלטתי לוותר. סרקתי כבר את כל בתי הכפר, כשראיתי בקצה העיר עוד בית נמוך הנמצא בקצה ירידה תלולה ולא סלולה, ירידה מסוכנת עבור אדם בגילי, אך החלטתי לגשת לשם, “אם כבר אז כבר”.

לשמחתו פתח לו את הדלת יהודי. יהודי! פנים יהודיות! שטחתי בפניו את בקשתי, גוללתי שוב את סיפורי בפעם המי יודע כמה… אולי שמעת על אשה בת 57 שנקראה בעבר בשם שפרה כהן וכולי וכולי? היהודי דחה אותו מעל פניו ואמר:

“איני כלל מהאזור הזה, כור מחצבתי בסרביה ואין לי שום ידיעה שתוכל לעזור לך”.

בכל זאת, ניסה ר’ דוד ללחוץ עליו. אולי אתה מכיר מישהו שיכול לדעת, אך היהודי בשלו איני יודע דבר.

מיואש חזר אל השביל התלול, אנחה קרעה את לבו. רגליו המבוגרות בקושי סוחבות אותו במעלה המדרון והייאוש שימש כמקל הליכה. והנה קול קורא לו מכיוון הבית אותו עזב ממש לפני רגעים מספר.

“אישה קראה בשמי: קוראים לך דוד כהן?”

לא הצלחתי לענות. הלב שלי כמעט פסק מלפעום, ואותה אשה המשיכה לצעוק לעברי.

“לאשתך קראו כך וכך? אתה מחפש את שפרלה בתך? אני פייגי גיסתך, אחות אשתך”.

את המילים האחרונות הוא כבר לא שמע. ר’ דוד נפל על השביל מתעלף. הוא התעורר מתוך קילוחי מים שנזרקו על פניו.

“הבת שלך גרה בעיר הסמוכה, היא נשואה ליהודי! הבשורה הרעידה את כל גופו, הוא רוקן את כיסיו ואת כל מה שהיה במכוניתו והשאיר לגי�