כבר צווחו קמאי, ראשונים כמלאכים, ודבריהם בוערים כלפידים, ע”ד גודל ענין שמירת קדושת העינים, כיסוד לכל עניני היהדות, כפירוש התפארת-שלמה “איה הקדשה היא בעינים”. וכפתגם אדמור”י וויז’ניץ, כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי (החמץ והשאור של היצה”ר, ה”ה משום) דחזיתי’ ודלא חזיתי’, כאשר מנצלים את חוש הראייה לדברים לא ראויים במקום לדברים ראויים.

הענין נוגע במיוחד בדורנו המצפה לישועה ולקיום היעוד “כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון” ומחכים ל”מלך ביפיו תחזינה עיניך”, הנפעל ע”י “ועצם עיניו מראות ברע”. ובפרט לרבנים, מפיצי תורת חסד, עיני העדה, מוטל האחריות באופן חיובי, להיות בבחי’ “שאו מרום עיניכם”, ובגדר של “טוב עין הוא יברך” כדברי חז”ל, להסיר את המבט השטחי והחיצוני של תקופת עקבתא דמשיחא שנתקללה ב”והיית משוגע ממראה עיניך” (כפי’ הגרע”מ דקאי על עיני העדה – הכ”ע רבני”ם), אשר בה שקר (ה”ה) חן והבל – יופי, כדבריו המפורסמים של רבינו הבעש”ט, ולהביט תוך-תוך אל נקודת היהדות, בבחינת מגן-אברהם, השורש הנעלם, שבכל אחד ואחד אשר בשם ישראל יכונה.

ובמס’ תענית (ח ע”ב) איתא: בימי רבי שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא, אמרי היכי נעביד, ניבעי רחמי מתרתי לא מפשר.. א”ל ר’ שמואל בר נחמני ניבעי רחמי מכפנא דרי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב” וכו’. ונודע בשערים פי’ הה”מ מקזניץ זי”ע, דצדיקים ה”ה הבעל-הבתים על מות עי”ן, וגורעין ומוסיפים ודורשין, שנוטלים העי”ן מרע”ב ומוסיפין על תיבת מו”ת ונעשה במקום “מות” – “רע”ב, מעו”ת ר”ב. ובזה פירש הפסוק “הנה עיני ה’ אל יראיו”, לעשות ההמתקה הנ”ל, “להציל ממו”ת נפשם ולחיותם ברע”ב”.

ועפ”ז פי’ בס’ בנין חיים (פ’ תולדות) דברי הגמ’ בסוטה (לח ע”ב) מריב”ל אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עי”ן שנאמר וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה, וכי על לבנו עלתה שזקני בי”ד שופכי דמים הם אלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות וכו’- דהחיוב רובץ על עיני העדה, להמשיך השפעות טובת, ולהפוך מנג”ע לעונ”ג, כידוע מספה”ק שה”חכם עיניו בראשו”, בדרך משה רעיא מהימנא “אשר עשה (תיקן) משה לעיני כל ישראל” וכמרומז בזמירות ש”ק “נעבד להון כתרין במילין יקירין בשבעין עטורין על גבי חמשין”, שמהפכים העי”ן (שבעין) למעלה מהנון דנג”ע.

והיכולת הזה של חכמינו היא תוצאה שה”ה בחי’ יוסף (בגימט’ עי”ן הוי’, בחי’ עולי עין), שענינו “יוסף ה’ לי בן אחר – כד’ אדמו”ר הריי”צ מליובאוויטש – להפוך מאח”ר לב”ן (ולהעיר שד’ פעמים אח”ד, שבד’ בנים בהגש”פ (שהם ר”ת – שחרי”ת, כנודע) ה”ה בגימט’ ב”ן).

ולהמחיש הדברים באותיות פשוטות – לפני כמה חדשים, טסתי מלאס-אנ-לס שבקליפורניה לאמסטרדם, ולפניי ברנש עם מראה-פנים מאויימים, שער פרוע, נזמים יוצאים מכל מקום, מלא כתובות קעקע (TATOOS), משתולל בפראות וכו’ וכו’. פתאום אני שומע אותו מדבר לחברו בעברית, וחשבתי לעצמו – “רבש”ע, צריכים לאהוב כל יהודי כנפשו אבל לפעמים כ”כ קשה הדבר”. ולהפתעתי, לאחר שעתיים, הישראלי המוזר לוקח כיפה גדולה ירושלמית, עם אותיות “רבי שמעון בר יוחאי” סביב, ומתחיל להתפלל מעריב בכוונה עצומה. ואחר חצי שעה, בגמר עבודתו שבלב, פונה אלי ומתחיל לספר לי קורות חייו, איך שעבר כל עבירות שבעולם, והי’ שטוף בסמים וכו’. ועכשיו חזר בתשובה ונוסע לאוקראינה להשתטח על קברי צדיקים, אבות החסידות.

לבושתי ולכלימתי, חשבתי עכשיו לעצמי “יוסל’ע, יוסל’ע – הרי זה דוגמא חיה של “אל תביא על מראהו”. כמה פעמים אנו כרבנים פוגשים איש, הנראה בחיצוניות כרחוק רחוק משמירת תומ”צ, ומהססים האם כדאי לדבר אתו ולעוררו על מצות פלונית? אבל חוץ מזה, כבר למדונו רבותינו, שדורינו ה”ה בחי’ “חטוף ואכול חטוף ואישתי”, וא”א לדעת בו החובת אדם בעולמו; העיקר שרבנים צריכים להסתכל על יהודי עם “עיני ה'” (וכפי’ החסידי “ונח מצא חן – בעיני ה'”) וכמו שאמר פעם אדמו”ר הריי”צ מליובאבוויטש – “כי האדם יראה לעינים וה’ יראה לבב” – ואנו שייכים לחצי השני של הפסוק.

חסידים מספרים, שפעם נכנס החוזה מלובלין לבית-מדרשו, ושאל לתלמידיו: האיך העמיד רבן גמליאל שומר וגזר שכל מי שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמד”ר. מאין ידע השומר מיהו תוכו כברו? ותירץ הרבי מלובלין, שבהיות ר”ג נשיא ישראל, שדבריו נשמעו בשמים, הוריד מלאך לתפקיד הזה. סתם ולא פירש החוזה יותר, אבל תלמידו הה”ק מקוזמיר שאל לפי”ז לאידך גיסא – איך זכה מי שאין תוכו כברו לראות פני מלאך הצ’? ותי’ שכוונת רבו שהמלאך נכנס ללב התלמיד, לחלל השמאלי, ומטיל ספיקות בלבו אם כדאי הוא להכנס לבית-מדרשו של נשיא ישראל, ותפקידנו כרבנים הוא לגרש הלץ הזה, המגרשו מלהסתפח בנחלת ה’ ומרחיקו מחלקו בארצות החיים, המורשה קהלת יעקב, המחזיר הצלם אלקים (צל”ם ר”ת צוה לנו משה). כמו שפי’ האדמו”ר הלב-שמחה מגור נ”ע – “קרוב ה’ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת”, שלכאו’, לאו רישא סיפא, ולאו סיפא רישא, שמתחלה צועק דוד נעים זמירות ישראל – שקרוב ה’ לכל קוראיו – משמע בלי יוצא מן הכלל אבל אח”כ מסתייג ואומר שרק עם מדת האמת הנדירה. אבל פי’ הלב שמחה – שבאמת, קרוב ה’ לכל קוראיו, אבל רק בתנאי שיודעים ומאמינים באמת, ומה האמת? – שקרוב ה’ לכל קוראיו!

ואסיים עם מעשה נורא, שסיפר לי דודי הר”ר יצחק מאיר שי’ ליפשיץ, שפעל בשעתו כרב ושליח חב”ד במדינת אלבמה שבדרום ארה”ב, והי’ הרב הרשמי של בית-הסוהר הפדרלי במנטגומערי, אלבמה, בה נתן שיעור שבועי לאסירים היהודים, נוהג היה רי”מ לנסוע מביתו לקראת יום-כיפורים, לעורר ולעודד את אסיריו ביום הקדוש. שנה אחת, לקראת העת רצון של נעילת השערים, עם דמדומי החמה המטהרת, יצא בקול חוצב להבות אש, מקרב הלב, וביקש מכל האסירים לסגור עיניהם, לעשות חשבון נפש אמיתי, ולקבל על עצמם מצוה אחת לקראת השנה הבעל”ט. מיד אחר הקריאה הנרעשת של “שמע ישראל” ו”ה’ הוא האלקים” ותקיעת שופר האחרונה, נתפזר הקהל, ורי”מ התפלל מעריב ביחידות וסידר את המחזורים, והי’ כבר בדרך למכונית – ופתאום נכנס אסיר בלתי מוכר, ושאלו בהיסוס:

– ראביי, אולי יש לך בשבילי דקה?

– בודאי.

– שמי קארל, השנה היא פעם ראשונה שנכנסתי לביהכנ”ס מיום הבר-מצוה שלי. אבל דבריך האחרונים לפני נעילה נכנסו ישר ללבי וקבלתי ע”ע מצוה חדשה אבל אין לי שום מושג איך מקיימים אותה?

– איזה מצוה חדשה קבלת על עצמך?

– שבת!

– שאלות רי”מ: קארל – הרי שמירת שבת מצוה קשה ודיניה מסובכים, אולי תתחיל ממצוה יותר קלה, כמו תפילין למשל?

– “ראביי”, ענה לו קארל – עשיתי טעויות בחיי, ולכן אני אסור פה. אבל דבר אחד אני יודע שמה שנודרים להקב”ה, בפרט ביום קדוש ובמקום קדוש, צריכים לקיים.

– שאלו רי”מ: מדוע בחרת במצות שבת?

– ענהו קארל: ראביי – כשהצעת שכולנו נקבל ע”ע מצוה אחת, לא ידעתי מה נכנס בסוג מצוה. ופתאום זכרתי שקראתי פעם באיזהו ספר – שליהודים, יום השביתה ביום ז’. וחשבתי, שבודאי זהו מצוה.

ורי”מ הבטיח לו שבשבוע הבא, יביא לו ספר באנגלית על מצות השבת, אבל בדק בביתו, והספר היחידי באנגלית שנמצא, הי’ ספר “הלכות שבת” של הג”ר שמעון מיידער ז”ל מליקווד, שלכאו’ לא מתאים כלל למתחיל. מה לו לאיש שאינו מכיר בצורת אלף פשוטו כמשמעו, עם ספר הדן בחילוק בין פס”ר דלא ניחא לי’, ופס”ר דלא איכפת לי’?

אבל באין ברירה, לקח לו רי”מ את הספר הנ”ל בשבוע הבא לשיעורו עם האסירים, והבטיח לקארל, שכל דבר שקשה לו, יסביר. אכן בשבוע אח”כ הגיע קארל עם רשימה ארוכה של שאלות וספקות. אבל בשבוע אחר זה, כבר לא הופיע כלל. ורי”מ חשב בלבו, אולי מחמת החומר הטכני של ההלכות, חזר קארל מקבלתו הטובה. וכששאל אודותיו מחבריו, ענו לו:

ראביי – אתה לא תאמין, בפתח-דבר של הספר, מצוטט מאמר חז”ל: “אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות – מיד הם נגאלים” וחשב קארל עצמו – אם הדבר אמת לגבי כל-ישראל, ה”ה בעניין שנוגע לי אישית ומאז, עמל ויגע בספר הלכות שבת, ושמר שתי שבתות בקפדנות, וביום ב’, פתאום קרא לו מנהל בית-הסוהר, ואמר לו: היות ואין די מקום בבית-האסורים הפדרלי באמריקה, רוצים לעשות נסיון עם פטנט טכני חדש הנקרא elctronik-tagging, ואתה, קארל, נבחרת (עם עוד שלשה אסירים, מתוך מאות אלפי אסירים באמריקה) לנסיון הראשון, ואתה תוכל לצאת חפשי. מני אז בכל ערב יום הכיפורים, קורא רי”מ לקארל בטלפון, להזכיר שיקבל ע”ע מצוה חדשה לשנה, עד שנהפך לשומר תומ”צ במלוא מובן המילה.

והמסר לרבנים מובן מאליו – עלינו להסתכל על כל יהודי עם עיני ה’, ולא בעיניים בשריות, לראות האוצרות הטמונים בלב כל אחד, ולהאמין ביכלתם, כפתגם האדמו”ר מסלונים – בלי אמונה, אי אפשר לדרוך על המפתן; אבל עם אמונה, אפשר לקרוע את הים.