ה”סובוטניקים” חייבים בגיור

עם התחלת דיוני הבג”ץ בארץ ישראל ביום חמישי האחרון, בעניין ה”סובוטניקים“, פרסם משרדהרבנות הראשית לרוסיה את ההכרעה ההלכתית בנושאשנפסק לפני שנים אחדותבבית הדין בראשותו של רבה הראשי של רוסיה וחבר מועצת רבני אירופה הגאון רבי שלמה דובער פנחס לאזאר שליט”א ומסקנתו,שכל ה”סובוטניקים” המבקשים לבוא בקהל ישראלחייבים לעבור גיור לאחר בדיקה וחקירה עמוקים.

ככל הידוע ממקורות היסטוריים רבים – התופעה של קבוצות איכרים רוסיים המכונים “סובוטניקי”, שפירושו “אנשי שבת”, צמחה ונתפרסמה בסוף המאה ה-18 – תחילת ה-19 באזורים כפריים נרחבים ביותר בפלכי הערים של מרכז רוסיה.

במסמכים מוזכרים במפורש פלכי מוסקבה, טולה, אוריול, ריאזן, טמבוב, וורוניז’, ארכנגלסק, פנזה, סרטוב, סטברפול, ורוסטוב. אפילו על פי המקורות הרשמיים של ממשלת רוסיה – מדובר היה בתופעה שכללה עשרות אלפי אנשים. לאידך גיסא, התנועה לא הייתה אחידה ומאורגנת כלל, כך שבשום אופן אי אפשר ללמוד מהנעשה בכפר אחד למקומות אחרים. ככל הנראה, התסיסה והספקנות בעיקרי הדת הנוצרית בציבור הנ”ל צמחו בצורה עצמאית, ללא קשר ישיר עם יהודים ויהדות, ובפרט שיהודים לא היו מצויים כ”כ במקומות ההם, עקב הימצאותם מחוץ לתחום המושב.

השלטון המדיני והדתי (הכנסייה הייתה חלק אינטגרלי מהממשל) רדפו את המתייהדים בצורה אכזרית ביותר. הם נעצרו ונשלחו בכפיה לשירות צבאי לעשרות שנים, ואלו שאינם כשירים לצבא – הוגלו לסיביר, ובזמנים מאוחרים יותר – לקווקז ולמזרח הרחוק. מי שנתפסו כמטיפי ומפרסמי “דת יהודית” קבלו עונשים חמורים במיוחד.

כמו כן, כל יהודי האזור גורשו מיד, תוך איסור מוחלט על כניסה לאזור ההוא בכל אופן ומכל סיבה שהיא, ופירושו של דבר באותם זמנים: עניות מרודה וחיי נדודים למאות משפחות יהודיות לשנים רבות.

בתנאים כאלו, ובהתחשב עם המצב הכללי והאפליה הגורפת בזכויותיהם של יהודי רוסיה – לא שייך אפילו לתאר באותם זמנים גיור המוני על ידי ביה”ד או רב כלשהו כלל וכלל.

אפשר אמנם להניח שנעשו גיורים לאנשים בודדים ובצורה מחתרתית. הרב שהיה מתעסק עם זה – היה מסתכן בנפשו (אם הדבר יודע, במקרה ואחד המתגיירים יפרסם את שמו במכוון או שלא במכוון), והעיקר – מסכן את כל הציבור. האם אותם גרים אחדים, אם היו, הצטרפו לקהילות יהודיות או חזרו לכפריהם – אין לנו מידע כלל, כי תופעת הגיורים באותם זמנים לא נזכרת ולו ברמז באף מקור יהודי הידוע לנו מאותם הזמנים (למעט ספר “חיי מהר”ן” על חיי רבי נחמן מברסלב זצ”ל, ואף משם אינו ברור, האם כוונתו על גיורים של ממש ע”פ הלכה או רק לתופעה של התייהדות באופן כללי).

זאת ועוד, אף על הצד שחזרו למקומותיהם – פשוט שהיו מיעוט מבוטל, ובודאי כיום אינו אפשרי במציאות להצביע על משפחות כאלו או אחרות, ולקבוע עם סבירות רצינית שהינם צאצאים ישרים (בת אחר בת) של אותם המתגיירים.

ידוע אמנם שבסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 לכפר “איליינקה” בפלך וורוניז’ הגיע רב חסידי בשם חיים ליברמן וארגן שם משחטה וייצור ציציות. הוא סיפק בשר כשר וטליתות לרחבי רוסיה בזמן הגזרות האיומות של השלטון הקומוניסטי (ובשנת 1937 נעצר, ובהמשך נהרג). אבל מובן מעצמו שהגיע לשם בגלל שהיה שם ציבור שלם שמוכן לסייע ומעוניין בהמצאותו של רב כשר ומוסמך. הפעילות שעסק בו הרב הנ”ל היה בה סכנת נפשות של ממש, ומובן שהיה נעזר בכל אפשרות שהיא שיכלה לסייע בעבודתו בקודש. וא”כ מכאן ועד להוכחה על יהדותם של אנשי אילינקה עוד רחוקה הדרך. מובן וגם פשוט, שעובדה שבשנות ה-30 התאמצו אנשי אותו הכפר להירשם בדרכונים סובייטיים כיהודים – אינה משנה כלום מבחינה הלכתית, וכל מי שהוחזק כבן לאם סובוטניקית – עליו להביא ראיה ליהדותו או להתגייר כדת וכדין.