האדם, האילן ומה שביניהם

המשנה בריש מסכת ראש השנה אומרת: "ארבעה ראשי שנים הם: .. באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו".

לכאורה, שייכותו של ראש שנה זה לאדם, נוגעת רק לחקלאי העוסק בעבודת האדמה. על מנת לקיים כראוי את המצוות התלויות בארץ עליו לדעת מתי תחילת השנה של עצי השדה – לאור ההלכה שאין מקיימים מצווה התלויה בארץ עם פירות של שנה אחת על פירות של שנה אחרת. וכך אומרת המשנה מתי היא נקודת הזמן בה מסתיימת שנת האילן האחת ומתחילה זו שאחריה.

אך האמת היא שגם מעבר לשייכות זו, יש לראש השנה הזה גם נגיעות נוספת לחייו של האדם, ולכל אחד מאיתנו.

לאורך הספרות היהודית, אנו מוצאים מקומות רבים הממשילים את האדם לאילן:

תהילים פרק א: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעיתו ועלהו לא ייבול וכל אשר יעשה יצליח".

בדומה להמשלה זו של מצב אופטימאלי בחיי האדם כמו אילן הנטוע ליד מים הגדל טוב והמניב פירות – השתמש גם אחד האמוראים בגמרא במסכת תענית (דף ה ע"ב) שם מסופר אודות פגישת רב נחמן ורב יצחק: "כי הוו מיפטרי מהדדי, אמר ליה, ליברכן מר, אמר ליה אמשול לך משל למה"ד לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו, אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו, וכשביקש לילך, אמר, אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, אלא יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך, אף אתה במה אברכך אם בתורה, הרי תורה, אם בעושר, הרי עושר, אם בבנים, הרי בנים, אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך".

במסכת אבות (פ"ג מי"ז) המשיל התנא את האדם לאילן בנוגע לעניין אחר: " הוא היה אומר כל שחכמתו מרבה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרבין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב, אבל כל שמעשיו מרבין מחכמתו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרבין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי"

ועוד שם בתענית (ז, ע"א): "א"ל ר' ירמיה לר' זירא ליתי מר ליתני א"ל חלש לבאי ולא יכילנא לימא מר מילתא דאגדתא א"ל הכי אמר ר' יוחנן מאי דכתיב (דברים כ, יט) כי האדם עץ השדה וכי אדם עץ שדה הוא אלא משום דכתיב (דברים כ, יט) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת וכתיב אותו תשחית וכרת הא כיצד אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרת ואם לאו אותו תשחית וכרת".

אך שייכותו של האדם לאילן, הוא לא רק מהיותם משל ונמשל, אלא הרבה יותר מכך – ואולי דווקא משום כך הם ממשילים זה על זה:

נאמר בכתוב והובא לעיל (דברים כ,יט): "כי האדם עץ השדה". מכאן דרשו בספרים שהאדם דומה ומקביל לעץ השדה. אמנם לכאורה משמעות הפסוק היא להיפך ממש, שהרי הכתוב מדבר אודות הטלת מצור על עיר ומתמה "כי האדם עץ השדה לבא מפניך למצור"?!, אלא שהתורה נדרשת בארבעת הרובדים של פשט, רמז, דרוש וסוד, ואמנם על דרך הפשט הכתוב מבדיל בין האדם לעץ השדה, אך על דרך הדרש ניתן לדרוש בניחותא, אכן, ה"אדם עץ השדה". ואם כן, יש לכל אדם ללמוד מן האילן לחייו היהודיים והרוחניים.

וכל הנ"ל הוא מעבר לאמרתו המפורסמת של הבעל שם טוב שמכל דבר שהאדם רואה עליו ללמוד הוראה בעבודת ה'. כי עצם זה שהקדוש ברוך הוא הראה לו את הדבר, סימן הוא שעליו ללמוד ממנו דבר מה, וזה לא רק בדברים ומחזות בלתי רגילים, אלא אפילו מהדברים הפשוטים והשגרתיים ביותר עליו ללמוד הוראות לחיי היומיום שלו.

במקורות, לאורך הדורות, נכתבו דברים רבים במקבילות בין האדם לאילן ומה שניתן ללמוד מכך לעבודת ה':

באחד ממכתביו, כותב הרבי מליובאוויטש זי"ע (אגרות קודש שלו חלק א עמוד רמז) הקבלה מרתקת כשמסר לצידה. וז"ל:

"רוב מין הצומח ובפרט האילנות מצורפים מחלקים רבים הנכללים בכלל בשלשה: שרש, גוף האילן (גזע, ענפים, עלים) פירות (קליפה, הפרי עצמו, גרעינים).

מהחילוק אשר ביניהם: השרש – נעלם הוא מעין הרואה, אבל עיקר חיות האילן ע"י נמצא (אף שגם ע"י העלים שואפים האילנות מן האויר חומרים המוכרחים לחייהם, וכן קולטים החום מקרני השמש וכיו"ב). עוד זאת, אשר דוקא ע"י השורש עומד האילן על עמדו ואם שרשיו חזקים לא יירא מכל רוחות המנשבות שיעקרו אותו,

גוף האילן – הוא הוא רוב המכריע של בנין האילן, מזמן לזמן מוסיף הוא בעובי בענפים ובעלים, עד שעל ידו – ובפרט ע"י גזע האילן – יודעו שנות האילן.

אבל תכלית שלימות האילן הוא בעשותו פירות, כי ע"י הגרעין הוא מזריע זרעו להצמיח אילנות חדשים דור אחר דור.

והנה האדם עץ השדה, היינו אשר בכמה פרטים דומה האדם למה שנראה באילן ועץ השדה ואפילו בחייו הרוחניים, וגם הם בכללותם: נחלקים לשלשה סוגים:

השרש – היא האמונה, אשר על ידה הוא קשור עם מקום ומקור חיותו, הוא הבורא ית' ואף כשגדל בחכמה תורה ומצות חיותו נמשך לו ע"י אמונתו בד', דתו ותורתו.

גזע וגוף האילן – הם הם לימוד התורה וקיום המצות ומעשים טובים, אשר הם צריכים להיות רוב בנין ורוב מנין של מעשי האדם ופעולותיו, וע"פ רוב המצות וגדלו בתורה ניכרו ימי שנות חיי האדם, היינו חיים מלאים תוכן של חכמה ומעשה.

פירות – תכלית שלימות האדם הוא, כאשר, נוסף ע"ז שהוא מקיים כל המוטל עליו בינו לבין עצמו, הנה משפיע הוא על חביריו והסביבה שלו שגם הם יהיו על צד השלימות, והיינו שפעולתו היא "גרעין" המצמיח אילן (אנשים) בעל שרשים (עקרי האמונה) גזע וענפים (תורה ומעשים טובים) ונושא פירות (מזכה את הרבים).

המורם מכל הנ"ל: שורש האדם ועיקרו – היא אמונה תמימה. חלישות באמונה מעמידה בסכנה את קיום חייו הרוחניים אפילו של אדם גדול.

רוב מנין ורוב בנין האדם – הם מעשיו הטובים ההולכים ומתרבים מיום ליום.

אבל שלימות האדם הוא נושא פירות – היינו כשהוא משפיע על הרבים ומזכה אותם להיות גם הם ממלאים את תפקידם ומטרות בריאתם אשר אז פעולתו עושה פירות ופירות פרותיהן דור אחר דור וזכות זה תלוי בו". עכלה"ק.

במקומות רבים לקח הרבי מסר מאלף לחינוך הילדים מגדילתו של האילן.

האילן, כאדם, צומח לו משתיל קטן והופך עם הזמן לעץ עבות המטיל צל סביבותיו והמביא פירות טובים וטעימים. מרגע שתילתו עד שניתן ליהנות מצילו ופירותיו – עובר העץ שלבים רבים. על החקלאי לדאוג לו בכל שלב ושלב ולטפחו בהתאם לצרכיו באותו השלב.

השלב המכריע והמשפיע ביותר בגידולו של העץ, הוא כאשר הוא עדיין שתיל רך וקטן. זה נראה אולי מיותר ובזבוז זמן לטפל ולהשקיע בשתיל רך, אך זהו המפתח לגדילה תקינה ומוצלחת.

כאשר השתיל עדיין רך וקטן, ניתן עדיין לטפל בו. גם אם מתחיל לגדול מעט עקום – ניתן מיד ליישרו ולייצב את גדילתו. כאשר הוא כבר גדל והפך לעץ עבות, כבר לא ניתן לשנות את צורת גדילתו, הוא כבר מעוצב.

כך גם האדם. מרגע לידתו עד שהוא הופך להיות אדם בוגר מן השורה הוא עובר שלבים רבים בהם על הוריו לטפחו, לחנכו ולדאוג לכל צרכיו. אך השלב החשוב ביותר הוא בקטנותו, כאשר הילד הוא עדיין קטן. אז ניתן לבנותו ולהטמיע בו את הדרך הנכונה לחיים. את הערכים היהודיים עליהם אנו רוצים שיגדל. לאחר מכן זה כבר הרבה יותר קשה ומורכב. זהו הזמן המתאים ביותר לדאוג לחינוכם של ילדינו.

מסר מאלף נוסף מספרים בשם כ"ק האדמו"ר מטשורטקוב זצוק"ל:

העץ עומד ערום, חשוף וקפוא בחורף. עליו נשרו בשלכת, חיצי הכפור פגעו בו למכביר, סופות עזות טלטלו אותו ואמרו לעוקרו. כשמביטים בו, נדמה שאין לו סיכוי ללבלב ולפרוח. ובכל-זאת, בעיצומו של החורף, אנו שמחים בו וחוגגים לכבודו, מתוך אמונה שילבש עלים ופירות לתפארת. כך ישראל, הנתונים בצרות הגלות ומצבם הרוחני נראה כמעט על סף התמוטטות, אך דווקא בתוך הסבל הזה נרקם אור הגאולה, אורו של משיח.

ט"ו בשבט בהלכה

במשנה, בגמרא ובמקומות רבים, לא מוזכר יום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, כיום חג וכיום מיוחד. ואכן, במשך שנים רבות לא היה ליום הזה משמעות מיוחדת – מעבר למשמעות החקלאית דלעיל.

בתקופת הראשונים, החל היום הזה לקבל קצת חגיגיות. לא אומרים בו תחנון, לא צמים ולא מספידים למת. כמה מהם אף כתבו מקור לכך, שכיון שראש השנה לאילנות מופיע במשנה ביחד עם שלושה ראשי שנים אחרים שבהם נוהגים קצת מנהגי חג מחמת היותם בראשי חודשים, גם בראש השנה לאילנות חוגגים מעט חג. וראה בשולחן ערוך סימן קלא סעיף ו: "נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט".

בתקופת המקובלים של האריז"ל בצפת, נתנו ליום הזה תוספת חגיגיות גדולה הרבה יותר. הם הדגישו את שייכות האדם לאילן והסבירו עד כמה החג הזה שייך גם אל האדם. הם אף השוו את יום טו בחודש שבט ליום ט"ו בחודש אב, עליו אמרו במשנה (סוף תענית): "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב", ששניהם חלים ביום החמישה עשר לחודש החמישי – זה לחודשי החורף (שבט) וזה לחודשי הקיץ (אב). מאז נהפך יום חגם של האילנות גם ליום חגם של בני האדם.

הגדילו לעשות המקובלים ואף תיקנו סדר ט"ו בשבט מיוחד, כעין ליל הסדר דפסח. ה'סדר' זה כולל אכילת פירות האילן, אמירת הגדה הבנויה על מקורות מן התנ"ך, הזוהר ומדרשים.

בימינו, כיון שלא מצוי סדרם המדויק של המקובלים, נכתבו סוגים רבים של סדרים כאלו על ידי אנשים שבחרו מעצמם אלו חלקים מהתורה להכניס פנימה. רוב הנוסחאות בנויות על הפסוק בחומש דברים "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש", כשלאחר אמירת כל אחד משבעת המינים קוראים ציטוט מן המקורות המדבר אודות אותו מין ולאחר מכן מברכים וטועמים ממנו. חלוקה אחרת של הפירות מביא המקובל רבי חיים ויטאל בספר "עץ חיים". לדעתו יש סדר קבוע באכילת הפירות, ועצם חלוקת הפירות מדגישה את העולמות השונים. העולם הראשון הוא עולם העשייה, המסומל בפירות נקלפים שתוכם נאכל. העולם השני הוא עולם היצירה, המסומל בפירות שקליפתם החיצונית נאכלת ותוכם נזרק, ואילו הגבוה שבעולמות הוא עולם הבריאה, המסומל בפירות שנאכלים בשלמותם – קליפה ותוך.

יש נוסחאות המשלבות שתיית ארבעה כוסות כשחלקם מיין אדום, חלקם מלבן וחלקם מעורב – כסמל לעונות השנה המתחלפות. ישנם נוסחאות שהוסיפו אפילו ארבע קושיות של מה נשתנה ליל סדר זה דט"ו בשבט מליל הסדר דפסח.

גם בספרי ההלכה, בדורות האחרונים, מופיע ההלכה לאכול מפירות האילן ביום זה, כשעיקר ההדגשה היא על פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. וראה במגן אברהם סימן קלא סעיף ו שכתב ד"נהגו האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות", וכן בספר שבט מוסר פרק ט"ז בצוואת ר"א הגדול, דכתב "בני, הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא".