מאמר הלכתי לתשעה באב

מאת הרב יונתן אושינסקי

מקובל בתלמוד ובמדרשי חז”ל, שמלכות רומי שהגלתנו מארצנו בחורבן בית שני קרויה מלכות אדום, ואף מקובל לקרוא לגלות האחרונה בשם גלות אדום. בדברים שלפנינו אנו מבקשים לברר את מהות הקשר שבין אדום לרומי מן הזווית ההיסטורית והרעיונית, על פי ההסברים שנתנו המפרשים לדבר, להציג את הראיות לקיומו של הקשר, ולברר האם קיימת המשכיות לאדום עד ימינו אנו. בבירור זה תלויות אף שאלות הלכתיות מרתקות, כפי שיתבאר להלן.

“אם ראית עשו בכרך הגדול שברומי”
נסקור תחילה כמה מקורות ידועים בדברי חז”ל לקשר בין אדום ורומי:
במסכת גטין (נז, ב) מובא: “וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו – זו מלכות הרשעה שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו”. עוד נאמר שם: “הראהו הקדוש ברוך הוא לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. חורבן בית ראשון, שנאמר (תהלים קלז, א): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ; חורבן בית שני, דכתיב (שם קלז, ז): זְכֹר ה’ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָםִ הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ”.
ושם (יז, א) מובא שרבה בר בר חנה, כאשר ראה אחד מכומרי הפרסיים אמר: “רחמנא, או בטולך או בטולא דבר עשו” (רש”י: או החביאנו בצילך או הגלנו בצל בני עשו שהן מכבדין אותנו), ומבואר שם שהדברים אמורים על הרומיים, שבאותה תקופה כיבדו את חכמי ישראל. עוד נאמר שם (נו, א): “אמר ליה נירון קיסר לינוקא: פסוק לי פסוקיך. אמר ליה: וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל כה, יד)”, ומבואר שם שהבין שהכוונה אליו. ובמגילה (ו, א) האריכה הגמ’ בענין קיסרי בת אדום שעתידה להיעקר, וסופה של רומי, וכל הפסוקים שם עוסקים בעשו ואדום.
כך גם במדרשים. בבראשית רבה (תולדות, פרשה סז): “מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ (בראשית כז, לט) – זו איטאליאה”. ושם (וישלח, פרשה פג): “אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם (בראשית לו, מג) – יום שמלך לוטיינוס נראה לרבי אמי בחלום היום מלך מגדיאל. אמר, עוד מלך אחד נתבקש לאדום – אלוף עירם”. ובפרקי דרבי אליעזר (פרק לח, ובמהדורות אחרות – פרק לז): “ובשכר שפנה את כליו בשביל יעקב אחיו נתן לו הקדוש ברוך הוא מאה מדינות משעיר ועד מגדיאל, ומגדיאל זה רומי, שנאמר אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם”. ובקהלת רבה (פרשה ה): “רבי יוסי בר חנינא פתר קריה בעֵשָׂו, אם ראית עשו בכרך הגדול שברומי…”
מצאנו גם שנבואות שנאמרו על אדום, דרשו אותם חכמינו ז”ל על אודות מלכות רומי, כגון נבואת עובדיה על אדום, שדרשוה בגמרא (עבודה זרה י, א) לענין רומי, ונבואת ירמיה על אדום (ירמיה מט, ז) שאף היא נדרשה במסכת יומא (י, א) על רומי.

אדום בנגב, רומי במערב
מכל המובא עולה שחז”ל ראו את מלכות רומי כהמשכה של מלכות אדום, ואף קראו לרומיים “בני עשו”, אולם לא מבואר בדבריהם טיב הקשר שבין עשו ובניו האדומיים לבין העם הרומי. ואכן, רבי יצחק אברבנאל, בספרו “משמיע ישועה” (מבשר טוב השלישי, נבואה ז) תמה על מהות הקשר, שהרי ארץ אדום שבתורה,שאליה הלך עשו עם מקנהו וקניינו מפני יעקב אחיו, ובה רצו בני ישראל לעבור בדרכם ממצרים לארץ, ובה נלחמו שאול, דוד והמלכים שאחריהם, הייתה ממלכה הנמצאת דרומית לארץ ישראל ובסמיכות לה (באזור הערבה וחלק מהנגב של ימינו), כמבואר בכתוב (מלכים א ט, כו): “וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם”. ממלכת אדום זו הייתה אויבת של ישראל, שמחה למפלתם בימי הבבלים ועודדה אותם להחריב את ירושלים, ככתוב בתהלים (קלז, ז): “זְכֹר ה’ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָםִ הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ”.
בזמן בית שני קיימה אדום קשרים עם ממלכת ישראל, והחשמונאים אף גיירו רבים מן האדומיים, עד תקופת החורבן שבה שבו אדומיים רבים והצטרפו לכובש הרומאי, כמובא בכתבי יוסף בן מתתיהו. לא קיים לכאורה כל קשר בין ממלכה זו לבין רומי השוכנת הרחק ביבשת אירופה.
האברבנאל מנסה לפיכך להציע שתי דרכים אפשריות לקשר בין אדום ורומי: על פי הדרך האחת, קיים קשר משפחתי בין העמים, כלומר שהעם הרומאי הוא צאצא של האדומי. אלא שעל דרך זו מקשה אברבנאל, שבהשקפה ראשונה לא קיים קשר כזה. עשו ובניו האדומיים הם מזרעו של שם, ואילו הרומאים הם מבני יפת, שהרי הם מזרעו של יוון, כמבואר במגילה (ו, ב): “אמר עולא, איטליא של יון זה כרך גדול של רומי”, וכן בתרגום אונקלוס על הכתוב (במדבר כד, כד): “וְצִים מִיַּד כִּתִּים” – “וסיען יצטרחן מן רומאי”, וכתים בני יוון הם (בראשית י, ד), ויוון עצמו בנו של יפת היה (שם י, ב), אם כן לא נראה שקיים קשר משפחתי ביניהם. תמיהה זו העלה כבר רבי אברהם אבן-עזרא בפירושו לתורה (בראשית כז, מ), ויובאו דבריו לקמן.
בדרך השנייה מציע אברבנאל לקשור בין אדום לרומי בדת ובאמונה של שתי האומות. אלא שגם על קשר זה הוא תמה, שהרי האדומיים הלכו בתועבות עמי כנען ואמונותיהם, ואילו הפולחן הרומי היה למעשה המשכה של האלילות היוונית, עד שקיבלו עליהם הרומאים את הנצרות (בימי הקיסר קונסטנטינוס, המאה הרביעית לסה”נ). לא קיים לכאורה קשר בדתותיהם ובאמונותיהם, היכול להסביר מדוע ראו חז”ל את רומי כממשיכת אדום.

על מי נאמרו הנבואות?
אולם חרף התמיהות הללו, נראה שביסוד הזיהוי בין אדום חרומי נעוץ הכרח חשוב, המחייבנו להניח שממלכת אדום לא נעלמה מן העולם, לא בתקופת חז”ל ואפילו לא בימינו, ויש לה ממשיכה הקשורה לה בקשר הדוק. זאת מפני שבעסקנו בנבואות שנאמרו על אדום אנו נתקלים בנעלם גדול, באשר לזהותה של אדום זו, ונמנה דוגמאות לכך:
במגילת איכה (ד, כא-כב), מתנבא ירמיהו על אדום וציון: “שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי: תַּם עֲו‍ֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲו‍ֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ”. נבואה זו נאמרה לכאורה על הגלות האחרונה, שאחריה לא תגלה בת ציון עוד. נראה מן הכתוב שאדום קשורה לגלות זו בקשר הדוק, ואף תבוא על פירעונה בתקופה שייתם עוון בת ציון. אולם גלות בית שני לא הייתה על ידי ממלכת אדום שבנגב, וגם סיומה של הגלות טרם הגיע עד ימינו, ואילו ממלכת אדום זו נעלמה מן העולם לפני מאות שנים. כיצד, אפוא, תתקיים הנבואה?
הנביא ישעיהו (לד, א-ב) מתנבא על עונשם של כל הגויים: “קִרְבוּ גוֹיִם לִשְׁמֹעַ וּלְאֻמִּים הַקְשִׁיבוּ תִּשְׁמַע הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ תֵּבֵל וְכָל צֶאֱצָאֶיהָ: כִּי קֶצֶף לַה’ עַל כָּל הַגּוֹיִם וְחֵמָה עַל כָּל צְבָאָם הֶחֱרִימָם נְתָנָם לַטָּבַח”. כל הפרק עוסק בנקמת ה’ בכל גויי הארץ שהרעו לציון, אך לא מוזכרת בו שום אומה בשמה, מלבד אומה אחת (שם לד, ה-ו): “כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט… כִּי זֶבַח לַה’ בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם”. הדבר צריך ביאור, שהרי הנבואה עוסקת בכל הגויים שהרעו לישראל, אך לא הוזכרו מצרים, בבל, אשור, רק אדום הוזכרה בה, כאילו היא מייצגת את כל הגויים?
יתרה מזו, ממלכת אדום למעשה לא הייתה ממלכה גדולה או חזקה, כמאמר עובדיה על אדום (עובדיה א, ב): “הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד”, ומדוע דווקא היא הוזכרה בנבואת כל הגויים? יתכן לומר שלא הוזכרו אומות אחרות בשמותיהם, לפי שהנבואה אמורה על יום הדין לגויים באחרית הימים, וכך פירשוה המפרשים, אך גם בכך לא נתיישב, שהרי ממלכת אדום אינה קיימת עוד, וכיצד תתקיים נקמת אדום באחרית הימים?
נבואתו הידועה של עובדיה על ממלכת אדום, שבה הוא מוכיחם על שמחתם בחורבן ירושלים, מסתיימת בפסוקים הבאים (עובדיה א, טו-כא): “כִּי קָרוֹב יוֹם ה’ עַל כָּל הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ: כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ… וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה’ דִּבֵּר… וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה’ הַמְּלוּכָה”. בנבואה זו אנו רואים שוב כיצד כרוכה נקמת ה’ בגויים בצוותא עם נקמת ה’ באדום, וגם כאן מדובר לכאורה על אחרית הימים. שוב עלינו לשאול, כיצד תתקיים הנקמה באדום באחרית הימים, בעוד שממלכת אדום שבנגב אינה קיימת זה מאות שנים? תמיהה נוספת, שבנבואה זו נאמר שבית יעקב יכלה את בית עשו, ולא יהיה שריד לבית עשו, אולם נבואה זו לא נתקיימה לכאורה, שבכל מלחמות ישראל באדום, בין בתקופת המלכים, בימי בית ראשון ובימי בית שני, לא כלו האדומיים, והתקיימו אף בתקופת חורבן הבית, ואף לאחריו, כמוזכר רבות בכתבי יוסף בן מתתיהו. ואף שלבסוף נעלמה ונתפזרה אומה זו כדרכם של העמים, לא היה זה על ידי בית יעקב.
מנבואות אלו ניכר, שאדום איננה רק אותה ממלכה דרומית שהתקיימה בעבר הרחוק ונעלמה, אלא אומה העתידה להתקיים כאויבת לעם ישראל עד הגאולה האחרונה. לפיכך, אם נראה במלכות רומי ממשיכתה של אדום, יתבארו נבואות אלו, שהרי רומי הייתה מלכות כלל עולמית ששלטה בגויים רבים, והיא אחראית על חורבן הבית השני, ומובן מדוע רק אדום-רומי מוזכרת בשמה בנבואות נקמת כל הגויים. אלא שעדיין לא נתבאר הקשר שבין אדום לרומי, וכן כיצד תתקיימנה בהן נבואות אחרית הימים.

הקשר ההיסטורי
רמב”ן בפרשת מלחמת עמלק (שמות יז, ט) עומד על היריבות העולמית שבין זרעו של יעקב לזרעו של עשו: “כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו (שם לו, יב), וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגויים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה א, כא) וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה’ הַמְּלוּכָה”. מדבריו עולה כי קיימת יריבות נצחית, עד ביאת גואל, בין ישראל ובין “המשפחה הזאת” – משפחת עשו.
קשר משפחתי בין עשו לרומי ניתן למצוא במעשה שהביא הרמב”ן בספר בראשית (מט, לא), בפרשת קבורת יצחק: “וזה טעם ‘וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים’ (להלן נ, ט), כי ידע זדון עשו ובניו. וכן היה מעשה, כי מצינו בספר דברי הימים ליוסף בן גוריון (ספר “יוסיפון”, פרק ב) וזולתו מספרי הקדמוניות, כי בא צפו בן אליפז בן עשו ועשה עמהם קטטה על זה, עד שערכו מלחמה ותגבר יד יוסף, ותפשו עם מבחר גדודיו והביאום למצרים, ועמד שם בתפיסה כל ימי יוסף, וברח משם במותו והלך לארץ כאנפנייא ומלך על כתים ברומא, ובסוף הומלך על כל ארץ איטלייא, והוא אשר מלך ראשון על רומה, והוא אשר בנה ההיכל הראשון והגדול מאשר נבנו ברומה”.
מקור למעשה יסוד רומי על ידי צפו בן אליפז נמצא כבר במדרש “ילמדנו” (נוסח מאן, פרשת וישלח): “וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ (בראשית לו, ו) – זו מלכות רומי רבתי, שבנאה צפו בן אליפז בן עשו”. גם רבי יצחק אברבנאל בספרו “משמיע ישועה” (שם) מביא מעשה זה, ובנוסף מביא האברבנאל שאחרי צפו מלכו מלכים מזרעו, ואחד מהם היה אלוף מגדיאל המוזכר בתורה מאלופי עשו, שעליו אמרו חכמינו: “מגדיאל – זה רומי”, ומפרש שהוא שהתחיל ראשונה בישוב רומי המדינה. השערה נוספת מעלה האברבנאל, שאחד ממלכי רומי הראשונים המוזכר בספר יוסיפון, לאטינוס שמו, אינו אלא אלוף לוטן המוזכר בתורה בין אלופי עשו.
בהנחה זו שרומי נתייסדה על ידי צפו בן אליפז וזרעו, מחזק האברבנאל (שם) את ההשערה שרבים מבני אדום נתיישבו ברבות השנים באיטליה – שהייתה מקדם ארץ הכתים, ממשפחת היוונים – שהרי עם מלוך מלך מאדום, הגיעו מן הסתם גם בני ארצו להתגורר שם, ולאחר מכן רבו ועצמו בה, ונטלו חלק ביסודה של רומי. בסברא זו מבאר אברבנאל את קבלתם של חז”ל שרומי היא אדום שהוזכרה בנבואות, שהרי נתיישבו בה האדומיים. ראיה לדבר מביא מן התרגום על הכתוב (איכה ד, כא): “שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם” – “קוסטאנטינה דאתבניא בארמיניאה ורומי דאתבניא באיטליא, דאתמליאו אוכלוסין מבני אדום” (קוסטאנטינה היא קוסטנטינופוליס, בירת האימפריה הביזנטית שנקראה אף “רומאניה”, שהייתה האימפריה הרומית המזרחית).
אלא שסיפור מעשה ייסודה של רומי על ידי צפו בן אליפז, נראה כסותר את דברי הגמרא בשבת (נו, ב): “אמר רב יהודה אמר שמואל, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה בו שירטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי. במתניתא תנא: אותו היום שהכניס ירבעם שני עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן, נבנה צריף אחד, וזהו איטליאה של יון”. מן הגמרא עולה שבתקופת שלמה וירבעם לא הייתה רומי קיימת כלל, וכיצד ניתן לומר שנבנתה כבר בימי צפו ובניו, מאות שנים קודם לכן?
אף אם לא נפרש אגדה זו כפשוטה, שהאי האיטלקי עצמו החל להיווצר רק בימי שלמה (ראה בספר בן יהוידע ובגליון עין יעקב שם, המפרשים אגדה זו שלא כפשוטה), ניתן עדיין לפרש בפשטות שכוונתה לומר שרומי נתייסדה בתקופה זו (“נבנה צריף אחד”), והיינו שכעונש על מעשי שלמה וירבעם נוסדה אז רומי מחריבת המקדש. ואכן ראוי לציין שהדברים עולים בקנה אחד עם הדעה הרווחת בין חוקרי ההיסטוריה, המתארכים את ייסודה של רומי בין המאה ה-8 למאה ה-7 לפסה”נ (בארץ שהייתה מיושבת תחילה ביד שבטים שונים), שהיא סוף תקופת מלכות שלמה, וכוללת כל מלכות ירבעם, על פי סדר הדורות של מסורת חז”ל. ומכלל הדברים עולה שנוסדה רומי כשבע מאות שנה לאחר תקופתו של צפו בן אליפז.
מכל מקום, אף אם לא נקבל את מעשה ייסוד רומי בידי צפו בן אליפז, עדיין ניתן לקבל את הסברו של אברבנאל על אודות עצם הקשר שבין אדום לרומי, הנובע לדבריו מהגירת בני אדום לרומי, כמופיע בתרגום. אם כי יש צורך להניח שלא מדובר בהגירה מאוחרת בתקופת בית שני או עם התפשטות הנצרות, אלא בהגירה בתקופת ייסודה של רומי, הגירה שהייתה לה השפעה על רומי, ויש בה כדי להצדיק את הקשר החזק בין האומות, כמו שכתב אברבנאל: “ותמלא ארץ איטליא אותם, ומהם נבנית רומי”.
אם כן, הובאו עד כה השיטות הרואות ברומי ממשיכה היסטורית של אדום, ומצאצאי עשו. אלא שלכאורה אין די בכך כדי לבאר את נבואות מפלת אדום באחרית הימים שנתפרשו על רומי, שהרי כבר ירדה רומי מגדולתה כמושלת בגויים.
יצוין עוד, כי רבי אברהם אבן-עזרא בכמה מקומות בפירושו לתנ”ך חולק לחלוטין על הסבר זה, ואינו רואה כל קשר משפחתי בין האומות. כך, לדוגמה, בפירושו לבראשית (כז, מ) כתב: “וישנים שלא הקיצו משנת האיוולת יחשבו כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר… ואומה שהגלתנו הוא מזרע כתים, וכן אמר המתרגם וְצִים מִיַּד כִּתִּים (במדבר כד, כד), והיא מלכות יון בעצמה כאשר פירשתי בספר דניאל”. ובפירושו לתהלים (פרק קלז) כתב: “כי טיטוס הרשע לא היה מזרע אדום, כי אנשי רומא הם יוונים בראיות”. אולם האברבנאל יישב זאת בהגירת האדומיים לארץ הכתים.

אדום והנצרות
בחינה נוספת שבה ניתן לראות את רומי כממשיכה של אדום, ואף הובאה בראשונים, היא בקבלת רומי עליה את הנצרות במאה הרביעית לסה”נ.
אלו דברי הרמב”ן בספר הגאולה: “ודע כי אנחנו הסומכים על דעת רבותינו ז״ל, חושבים כי אנו היום בגלות אדום… אבל עיקר הכוונה בזה, כי האדומים, הם היו הטועים ראשונה אחרי האיש שטען שהוא משיח, וטענו עליו גם באלהות, והם באו ארץ אדום ופשטה טעותם עד רומה הקרובה להם. ונתבוססה שם בימי קוסטנטין המלך על ידי כומר אדומי, הוא אשר יסד להם תחבולות ממשלת כומר רומה ואמונתם בו. והסיבה והשרש עיקר כל דבר, לכן תחשב רומי ואדום מלכות אחת, אף על פי שהם אומות שונות”. וכן פירש ראב”ע (בראשית שם) את הקשר בין אדום ורומי, אם כי חלק על ההנחה שאנו בגלות אדום. האברבנאל מביא אף הוא את דברי הרמב”ן האלו, ומרחיב על פיהם את המושג ‘אדום’: “רומי וכל הארצות האיטליא ושאר הארצות הנקראות היום ארצות הנוצרים… קראם כולם בני אדום ובאו ויבאו עליהם יעודי נבואות אדום”.
אברבנאל בדבריו שם אף מביא רמז מעניין לדבר: “ואולי שעל זה נקרא ישוע, שאותיותיו הם אותיות שם עשיו במלואו, ומפני זה כל המחזיקים בדתו ועובדים אותו היה ראוי שיקראו בני אדום, כיון שישוע הוא עשו ועשו הוא אדום”. יתר על כן כתב רבי חיים ויטאל בספר “פרי עץ חיים” (שער ראש חודש, חנוכה ופורים, פרק ג): “כתיב עשי”ו, להיות שנתגלגל בישוע תלמיד רבי יהושע בן פרחיה”.
נמצא אם כן, שאדום שהוזכרה בנבואות אחרית הימים היא למעשה הנצרות, הכוללת את רומי מפיצת הנצרות, ואת כל אומות הנצרות. בכך מתבארות נבואות אחרית הימים, שכן יש תוקף והמשכיות לאדום והנצרות באומות העולם גם שנים רבות לאחר היעלמה של האימפריה הרומית, מה גם שמרכז הנצרות עודנו ברומא של ימינו.
אולם קשה להסתפק רק בביאור זה, שהרי אמרו הראשונים שמסורת הייתה ביד חז”ל מימי בית שני שרומי היא אדום (ראה רמב”ן ואברבנאל שם), והאם יתיכן שבכל אותן מאות שנים ששלטה רומי קודם שקיבלה את הנצרות, לא ידעו ולא הבינו שום טעם לדבר, ובכל זאת פירשו כך את כל הנבואות? ביותר מתמיה הדבר שאף אנטונינוס הקיסר, חברו של רבי, ידע היטב והאמין במסורת זו, וקרא על עצמו את הכתובים “וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו” (עובדיה א, יח), “שָׁמָּה אֱדוֹם מְלָכֶיהָ וְכָל נְשִׂיאֶיהָ” (יחזקאל לב, כט), כמתואר בגמרא (עבודה זרה י, ב), וזאת לכאורה בלא שהבין מהו הקשר בינו לבין אדום (שהרי רבי חי במאה השנייה לסה”נ, כמאתיים שנה קודם התפשטות הנצרות). בנוסף נראה קשה הדבר לומר שלא קיים כל קשר ממשי ומהותי בין רומי ואדום, מלבד העובדה שמפיצי הנצרות היו אדומיים, דבר הנראה כקשר מקרי.
ייתכן לומר ששני הביאורים שהובאו משלימים ואינם חולקים (כפי שאכן הובאו בדברי אברבנאל), דהיינו שרומי אכן הייתה בחלקה מצאצאי אדום ממש, ונתייסדה על ידם, אך התפשטותה ושלטונה על כל הגויים, והמשכה עד ימינו אנו, באים לידי ביטוי בדת הנצרות שהופצה על ידה. נראה אף שקיימת זהות רבה בין שתי היריבויות העמוקות, יעקב ועשו, והיהדות והנצרות, שהרי יעקב ועשו ממקור אחד באו, דהיינו מיצחק שירש את העולם הזה והעולם הבא, ודבר זה גרם לריב הגדול ביניהם, כמו שאמרו חז”ל “מריבים בנחלת שני עולמות” (ראה פירש”י לבראשית כה, כב). וכמו כן הנצרות, שיצאה למעשה מן היהדות, ולא הייתה בתחילתה אלא זיוף של היהדות, ודווקא מכך צמחה האויבת הגדולה של היהדות, הרואה את עצמה ח”ו כמחליפתה היורשת מקומה.

מוראה של מלכות
בשולי הדברים יש לציין כי להשערת החוקרים, חלק מן המקורות המתארים זיקה בין אדום לרומי, אין זאת כי אם כתיבה מוצנעת מאימת המלכות. לעתים, לפי דבריהם, משמשת ‘אדום’ כמילת כיסוי לרומי, כאשר ביקשו חכמים להתייחס אליהם באופן שלילי. אדום כבר חלפה עברה לה מן העולם, ואילו רומי היא המלכות השולטת, אשר יש להיזהר מאוד בכל מילה ורמיזה כלפיה.
ואכן ניתן למצוא דוגמאות לכך, בתיקונים שנעשו בתלמוד, כגון בפסחים (פז, ב): “יודע הקדוש ברוך הוא את ישראל שאינן יכולין לקבל גזרות של רומיים”, ויש דפוסים שבהם הגירסה: “שאינן יכולין לקבל גזרות אדום”. נראה שהשקפה זו רווחה גם בקרב הצנזורים הנוצרים, עד כדי כך שאחד מגדולי הצנזורים, המומר דומניקו “הירושלמי”, כתב בספר כללי הצנזורה שחיבר: “כל מקום שמזכיר שם אדום או רומי לחרפה – ימחק”, דהיינו שלהבנתו כל התייחסות לאדום בתלמוד – אינה אלא רמז לרומא ויש למוחקה לאלתר.
אולם חשוב להבחין שגם אם ניתן לפרש בדרך זו מקצת מן המקורות העוסקים באדום, מכל מקום אין די בכך להסביר את המקומות הרבים שהובאו לעיל, בהם חז”ל דרשו מפורשות פסוקים שנאמרו על אדום כלפי רומי. אם אדום אינה אלא “שם כיסוי” לרומי – לא ניתן לפרש את הנבואות או הפסוקים על רומי, שאין לה שום זיקה לאדום. מעבר לכך, ניתן לשער שגם במקומות שנכתב אדום כתחליף לרומי, נתכווין הכותב לתחליף המרמז על המקור, דהיינו שם כיסוי המוכר לקורא כבעל זיקה לרומי.

גר איטלקי ואתרוגי קלבריה
מן הדיונים שלעיל על אודות מוצאה של רומי, עולות כמה שאלות מרתקות שדנו בהם אחרונים, ותלו אותם בכך: בשו”ת “שאילת יעבץ” (חלק א, סימן מו), הסתפק על אודות גר איטלקי, אם מותר לשאת אישה ישראלית, שהרי על פי דברי האברבנאל דלעיל שנתיישבו רבים מבני אדום ברומי, יש לחוש שהוא אדומי, ואסור לבוא בקהל עד דור שלישי. ודן לאסור משני אופנים: או שנאמר שהאיסור חל על כל אחד מן האומה שנקראת בשם אדום, אפילו אינו מזרע עשו, או שנחוש שהוא עצמו מזרע עשו, על פי הכלל שחוששים למיעוט הקבוע במקומו. ואף על פי שהתבלבלו האומות, הרי מצינו שהרא”ש חושש אף למצרי שני בזמננו. ומסקנתו, שראוי לצאת ידי ספק של תורה ולמנוע מלהשיאו ישראלית, אלא יחזר אחר גיורת.
ובשו”ת “קול מבשר” (חלק ב, סימן מב) דן על פי זה לאסור אף גרים מגרמניה, לאור דברי הגמ’ (מגילה ו, ב) המזכירה את “גרממיא (וי”ג גרמניא) של אדום”, ופירש רש”י שם: “שם מלכות והיא מאדום”. לעומת זאת, הגאון האדר”ת בשו”ת “מענה אליהו” (סימן עו) דוחה דברים אלו, ומוכיח מדברי היראים (סימן מג) האומר שזרע אדום שברומי נתבלבל, ולא חשש למיעוט במקום קביעותו, ומסיק שבודאי שבדורותינו האחרונים אין לחוש לזה, שנתבלבלו כל האומות ביותר.
שאלה נוספת, קשורה למנהג העתיק של יהודי אירופה (שנשתמר כיום בחסידות חב”ד) לקחת אתרוגים ממחוז קלבריה שבאיטליה (אתרוגי יעניווע), כפי שמעיד ה”חת”ם סופר” (שו”ת, חלק א, סימן רז) שהיא “מסורת בידינו מאבות אבותינו ורבותינו חכמי הצרפתים אשר מעולם, יושבי מדינות אשכנז”. מקובל בשם בעל התניא, שעל אתרוגים אלו קיימת מסורת מימות משה רבנו, ומשם לקחו אתרוגים מתקופת מתן תורה (ראה “ספר המאמרים”, ה’תשי”א, עמ’ 101). טעם נוסף למנהג (ראה “אגרות קודש”, יז, עמ’ קמח), שאתרוגים אלו מהודרים הם שכן גדלו באיטליה, עליה אמרו חכמים (בראשית רבה, פרשה סז): “מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ (בראשית כז, לט) – זו איטאליאה”. כדי שמסורות אלו לא תעמודנה בסתירה לגמ’ המובאת לעיל בשבת (נו, ב) על גבריאל שנעץ קנה בים ועליו נבנה כרך גדול של רומי, ומשמע שלא הייתה איטליה קיימת בשעת מתן תורה, עלינו לשוב על דברינו לעיל שדברי הגמ’ אמורים על ייסוד מלכות רומי בתקופת שלמה וירבעם, בארץ שהייתה קיימת זה מכבר.