חשיפה: “הרב מוורשא…”
קולות ההמון עלו מכל עבר, עמוד התליה עמד באמצע הכיכר, חיילים רוסים הסתובבו, מבטיהם רושפים אכזריות.
ההמון צמא הדם, המשיך לעודד את החיילים הרוסים. הם מצידם שמחו לספק את הסחורה.
לצד עמוד התליה, עמד רב צעיר. הכאב הנורא שבעיניו רק הוסיף לתחושת הניצחון של המפקד הרוסי.
שפתי הרב מלמלו תפילה. ליבו פעם בחזקה, כשראה את שני תלמידיו מובלים כפותים לעבר עמוד התליה כל שיכל היה לנסות לעודד אותם בעיניו, למלמל פסוקי שמע ישראל ווידוי.
הרוסים עמדו שם ואלצו אותו לחזות מקרוב בתלייתם של בחורים יהודים תמימים, שכל פשעם היה ניסיון לברוח מגיוס כפוי בצבא הרוסי.
עונש אכזרי, קשה מדי. והוא, עומד במרחק קצר מהם, ואינו יכול להושיע. הלב שלו זעק זעקה גדולה ומרה, ושפתיו זעקו נקמה!
מול גופותיהם של שני תלמידיו שנתלו באכזריות שאין לתארה, נשבע לנקום ברוסים!
והוא נקם!
נקמה שהגנה עליו עשרות שנים לאחר מכן בליל הבדולח.
ליל הבדולח
עשן התמר מכל הרחובות, דמעות רותחות מכל עבר התערבבו בלהבות שעלו מכל הכיוונים. הם נכנסו, והתחילו להרוס ולנתץ ולשרוף, הפורעים שחלקם היו שתויים, קולות ניפוץ זגוגיות בתי עסק עלו מכל עבר, והתערבבו בדמם של מאות ההרוגים, אותו לילה סימן את תחילתה של שואה איומה.
בתי הכנסת נותצו ונשרפו כליל. רק ברחוב אחד – ברחוב מינץ 35, בלב ברלין שכן בית כנסת וישיבה. לא זו בלבד שהישיבה נותרה על כנה בליל הבדולח, אלא שאנשי משטרה גרמניים, נשלחו לשמור על בית הרב והגנו בגופם עליו ועל תלמידיו מפני הפורעים הנאצים.
גם לאחר אותו לילה נורא, ועוד עשרות לילות נוראים אחריו, המשיכו חיילים גרמנים לסובב את הישיבה הקטנה ברחוב מינץ 35 בברלין, לדאוג כי לא יאונה רע לגרים והלומדים בה. השוהים במתחם בית המדרש זכו לתמיכה כלכלית מלאה. בחוץ נשבו רוחות מלחמה, יהודים הובלו למחנות ריכוז, אלפים מתו על קידוש השם, ובתוך כל התוהו והמוות, הרעב והייסורים, המשיכו הגרמנים לשמור על בית הכנסת ובית המדרש של הרב קופרשטוק, ולא הסתפקו רק בשמירה, אלא החזיקו את המקום כלכלית.
פיסת היסטוריה זו כמעט ונעלמה מן העולם יחד עם מיליוני היהודים שנספו בשואה האיומה.
היתכן כי מעשה ששינה את פני ההיסטוריה כולה נבלע בתהום, ועשרות שנים אחר כך הוא עולה וצף?
ואולי דווקא בגלל שהוא שינה את פני ההיסטוריה, דחקו אותו בכוח לתהום השכחה, פחדו שהסיפור יטביע מיתוסים גדולים אחרים?
אך דרכם של דברים לצוף. וכשדברים צפים תמיד יש את האיש הנכון שמגיע ומסיר את הלוט. מגלה כי רב יהודי הוא בעצם המנצח הגדול במלחמת העולם הראשונה. את הקרדיט “גנב” לעצמו ראש הצבא. אך כידוע, “לשקר אין רגלים וסוף הכבוד לבוא”.
הסיפור ההזוי הזה התרחש במציאות.
את פרופסור מאיר שוורץ, ניצול שואה וחוקר, פגשתי במקום עבודתו בהיכל שלמה בירושלים.
כבר בכניסה הרגשתי את הריח הזה, ריח של עבר מסתנן פנימה.
התמונות על הקיר, הכרכים שמכילים חומר היסטורי כאילו מחכים שרק ידפדפו בהם.
הסיפור אמיתי?
“בוודאי”, הוא עונה, “כידוע, אני עוסק בהנצחת בתי כנסת שנהרסו בליל הבדולח, .
כששמעתי על בית כנסת אחד שלא פגעו בו בליל הבדולח, נדלקה לי בראש נורה אדומה, הייתכן? ואם כן למה?
בית הכנסת היה שייך לרב בשם אברהם יצחק קופרשטוק.
“הסיפור פורסם בעיתון קטן בגרמניה, אך המאמר לא זכה לתשומת לב”.
פרופסור שוורץ לא מתייאש, הוא יודע כי יש דברים בגו, יש כאן סיפור.
“כפי שחשדתי אכן היה כאן סיפור, ולא סתם סיפור, סיפור ששינה לגמרי את פני ההיסטורה”, הוא מחייך .
“הסיפור של הרב קופרשטוק המכונה ‘הרב מוורשא’, מתחיל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה”,
תחילת המעשה, שנים אחורנית בוורשא טרם מלחמת העולם הראשונה, כשהעיר הייתה נתונה, תחת השלטון הרוסי.
שלטונות הצבא הרוסי חייבו את כולם להתגייס. הם נודעו באכזריותם הגדולה כלפי עריקים. צעיר שנתפס מתחמק משרות צבאי, נענש באופן חמור ביותר, וגזר דינו – מוות.
שני בחורים מישיבתו של רב צעיר בשם קופרשטוק, בחרו באופציית בריחה. לרוע המזל הם נתפסו ובו ביום שנתפסו נגזר דינם למוות בתליה.
מול אכזריותם של הרוסים שרצו להענישם נשבע הרב לנקום את נקמתם. והוא, כאמור, נקם נקמה, ששנתה את פני האנושות”.
ואז מוציא פרופסור שוורץ עט ומשרטט לי על פיסת נייר, מפה שמתארת היכן עמדו צבאות רוסיה וגרמניה בזמן המלחמה, מפה שמראה עד כמה בלתי אפשרי היה הניצחון של הגרמנים.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, לחמה גרמניה בשתי חזיתות, המערבית – נגד צרפת ואנגליה. ומזרחית – נגד רוסיה.
המגמה המרכזית והראשונה במעלה היתה, כמובן, ניצחון מזהיר בחזית המזרחית, כדי להשתמש במלא עוצמת ההרתעה נגד המערב.
בחזית המזרחית נעצרה המלחמה בשל התנאים הטופוגרפיים הגרועים, אגמים וביצות טובעניות רחבות ידים וכן בשל המבצרים המרכזיים שבתווך שנחשבו כבלתי ניתנים לכיבוש.
“לפתע”, הוא ממשיך בתיאורו המרתק.
“בנסיבות תמוהות, ללא הסבר הגיוני, קם והיה הדבר הבלתי אפשרי לאפשרי.
ראש הצבא הגרמני, הינדנבורג וראש צבא נוסף בשם ולודנדורף (לימים נודע כאנטישמי גדול) הביא ניצחון סוחף. אגב, הניצחון היחיד שלו! כנגד כל היגיון אפשרי הוביל את הצבא הגרמני לניצחון הגדול!
הצבא הגרמני הצליח לכבוש את המבצרים, ובכך נפרצה הדרך למזרח, נחתם חוזה שלום שבעקבותיו נפל הצאר הרוסי.
ראשי הצבא הגרמני חזרו אפופי תהילה, חגגו בקול גדול את נצחונם. במקביל, נשאו היהודים תפילות הודיה ותפילות לשלום גרמניה עלו מכל בתי הכנסת שברחבי המדינה. כולם הודו לריבון העולמים על הניצחון המזהיר, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, בבתי הכנסיות ובספרי ההיסטוריה שבגרמניה מספרים גדולות ונצורות על גבורת הצבא הגרמני המהולל.
הלב מצמרר לעצם הידיעה והמחשבה כי כמה עשרות שנים בלבד הפרידו בין התפילות, לרצח אכזר של העם המתפלל לשלום מדינתו.
לכאורה, זהו סיפור ניצחון מזהיר של הצבא הגרמני”, אל קולו מתלווה התרגשות שונה.
“האמת שונה לגמרי”, הוא קובע חד משמעית. קביעה שקבלה גושפנקה לאחר חקירה מדוקדקת.
פיסה קטנה של היסטוריה שעדיין לא נכנסה לספרי ההיסטוריה הרשמיים בעולם.
“זוכרת את שבועת הנקם של הרב קופרשטוק?” הוא שואל וממשיך לטוות את ההמשך.
“הגרמנים קבלו את תוכניות “מצודות המזרח”, כולל המבואות הסודיים ביותר שדרכם ניתן לכבוש את המצודה – את התוכניות קבלו מידיו של הרב קופרשטוק. זו היתה נקמתו על רציחתם האכזרית של שני תלמידיו”.
התגלית הממה לא רק אותו, הידיעה כי הניצחון של הגרמנים במלחמת העולם הראשונה הגיעה על ידי רב יהודי אמורה להרעיד את אמות הסיפים של עולם ההיסטוריה.
הנושא נשמר בסודיות מוחלטת, ואת הניצחון כמובן יחסו לראש הצבא הינדנבורג.
הוא מצדו הבטיח לרב קופרשטוק, כי בתמורה לתוכניות שהביאו לניצחון הגדול ולכבוד שנחל, יעבור הרב להתגורר בברלין, שם יקבל דירה למגורים ודירה לבית מדרש ברחוב מינץ 5. לרב הובטחה פנסיה עד סוף ימיו, תמיכה לתלמידיו, וכמובן אזרחות גרמנית”.
1931, הגנרל הנדנבורג מונה לנשיא גרמניה, ביום הולדתו נאספו לברכו כל נכבדי גרמניה ושועיה.
בין הבאים בלטה דמות רבנית לבושה בבגדי רב.
הרב קורפשטוק שקיבל הזמנה אישית לכבד את האירוע בנוכחותו לא ויתר על הופעה אישית, וכך בבגדי חג, חבוש במגבעת רבנית ובמעיל ארוך, כשבידו מקל הליכה בעל גולת כסף, הופיע לברך את הנשיא.
משמר הכבוד הגרמני עמד דום כאשר הרב, בולט בלבושו השונה, עבר לפניהם והציג את הזמנת השלטונות שבידו לעיניהם. לא מעט גבות הורמו בתמיהה, איש לא ידע מה טיבו של יהודי מוזר זה.
העדויות על הופעתו מידי שנה לברך את הנשיא מאוששות.
“מידי שנה הרב הופיע ביום ההולדת לברך את הנשיא. עד שנתיים לאחר מכן בשנת 1933, בו מונה היטלר לקנצלר גרמניה על ידי הנשיא – הגנרל הינדנבורג. הרב לא הופיע יותר למסיבות הרשמיות כאות מחאה”.
ולכן אף אחד לא הבין כיצד כשכולם נשלחים למחנות, כשהמוות דופק בכל דלת אפשרית, כשמקומות התורה נסגרים ונהרסים, ישנו מקום אחד, שקול התורה עוד עולה ממנו.
“זכויותיו, לרבות הפנסיה והתמיכה בתלמידים נמשכו. הכספים המשיכו לזרום במישרין לבית הרב”. הסיפור מסביר את העובדה שבליל הבדולח אותו בית הכנסת נותר על תילו.
ערב ליל הבדולח, ב-9 לנובמבר 1938 נשלחו שוטרים גרמניים וניצבו לפני ביתו של הרב, ובגופם ממש הגנו על המקום מפני אנשי האס אס הפורעים.
גם שבוע קודם לכן, כאשר גורשו כל יהודי פולין היושבים בגרמניה, נמנעו מלגעת בבית הרב, משך השנים הראשונות של גרוש יהודי גרמניה, לא נגעו לרעה ברב ובתלמידיו ואף “משכורתו” שולמה כסדרה.
“במהלך עבודת המחקר שלי”, פרופסור שוורץ מצביע על עדות נוספת שהגיע אליו, “כשנלקחו שניים מתלמידיו שלא שהו באזור השמור אל מחנה הריכוז, יצא הרב לשם והצליח לשחרר אותם ולהחזירם לישיבה”.
“פגשתי יהודי זקן שהתגורר במרחק קצר מביתו של הרב קופרשטוק, אותו יהודי נתן אישור נוסף לסיפור המעשה”.
“כולם ידעו שיש משהו מיוחד בביתו ובבית הכנסת שלו”, העיד אותו זקן ובכך עזר להאיר עוד חלק בפאזל החסר. “כולם גם מכרו אצלו את החמץ שלהם”.
“אני זקוק לפרטים נוספים”, אומר פרופסור שוורץ שידע כי עדיין לא סיים את העבודה.
הוא פרסם ידיעה בידיעון של בית אשכנז, ובאנגלית אל ידי לאה אברמוביץ.
רק אז קיבל את הגושפנקה הסופית לסיפור.
“קבלתי טלפון מאחיינו של הרב קופרשטוק”. כך נוצר הקשר עם בן המשפחה היחיד שנותר לפליטה.
מר קופר המתגורר באוסטרליה (שמו היום הוא קיצור שם משפחתו המקורי קופרשטוק) הוא אישר את הסיפור, והוא כולו אמת.
“הוא אכן היה דודי”, כך סיפר לו האחיין האוסטרלי. “ואני עדיין זוכר את הגלויות שקבלנו ממנו, גלויות ששיגר אלינו מברלין לוורשא – פולניה”.
“הוא הכיר את כל פרטי הסיפור”, ביד רועדת ידע פרופסור מאיר שוורץ כי הניסיון שלו לאמת את מקור הסיפור מתקרב. ואכן לא מדובר באגדה, הסיפור אמיתי לחלוטין.
“לצערי הסוף עגום”, הוא מגיע לסיום הסיפור המופלא.
“תלמידי הישיבה ובני משפחתו של הרב, אשתו ושני ילדיו, היו שורדים קרוב לוודאי את השואה האיומה לולא, נפטר הרב בנסיבות טבעיות, מוות טבעי בשנת 1941. כ”ב אדר ת”ש. ונקבר בבית הקברות עדת ישראל בברלין.
מיד לאחר שהשיב את נשמתו לבוראו, האי היחיד שנותר בתוך גיא ההריגה נידון למוות,
תלמידיו, אשתו וילדיו הוגלו למחנות ההשמדה במזרח ואין מי שיעיד על סופם המר”.
הוא שלח מכתב לראש עיריית ברלין. “מן הראוי היה שלפחות תקרא עיריית ברלין רחוב על שמו של הרב קופרשטוק, שהיה מצילה ומושיעה של גרמניה, בשנת 1914-1918 ” אומר פרופסור מאיר שוורץ, האיש ששלף את הסיפור רגע לפני שנבלע בתהום השכחה.
