הראיון עם הרב משאש זצ”ל

כשרבה הראשי של פאריז מדבר על אביו, רבי שלום משאש זצ”ל, עיניו בורקות. מאחורי כל מילה מחשבה, כל אות מדודה, ויראת כבוד בוקעת מקולו.”מה אומר לך”, אומר הגאון רבי דוד משאש ומצביע על אחת מאינספור תמונות אביו המעטרות כל פינה בלשכתו ההדורה שבבית הרבנות הראשית, ‘קונסיסטואר’ בבירה. “אבא היה ‘המלך’ של היהודים במרוקו. הוא כיהן כרבה של מרוקו במשך רבות בשנים, הוא היה ראש אבות בתי הדין בכל מרוקו, ואחר כך גם היה אב”ד ירושלים. אבא היה רב ודיין כבר מגיל 20, ומעולם לא היה לו שונא. הוא היה מסתדר עם כולם – החסידים, הליטאים – כולם.

“פעם שאלתי אותו: איך אתה יכול? איך אתה מסתדר עם כולם? יש לך סוד בזה? זה הרי בלתי אפשרי שאין לרב שונאים.

“ואז הוא אמר לי יסוד חשוב: גם לי היו שונאים, אבל מהר מאד הם נעשו אוהבים. כשאתה עושה דברים באופן ש”כל מעשיך יהיו לשם שמים”, בסוף הם מרגישים בזה. הם מבינים שאתה שליח של הקב”ה, יש לך תפקיד ואתה עושה אותו. לפעמים זה פוגע במישהו, אבל אני לא עושה איזה דבר כדי לפגוע בזה או בזה. אני צריך לעשות את האמת, ‘כי המשפט לאלוקים הוא’. ואני עושה לשם שמים. יהיה מה שיהיה, ייקוב הדין את ההר. כשאתה פועל לשם שמים, גם מי שמפסיד, מודה בסוף בצדקתו של הרב.

“אם מגיעים למצב חשוב בענייני הנהגה, בענייני רבנות, אי-אפשר לעשות את המשימה הזאת, בלי “וכל מעשיך יהיו לשם שמים”.

הרב משאש נדרך. משולחנו עמוס-התיקים הוא בורר את התיק הנכון, המכיל עשרות מסמכים, אותם הוא מראה לנו בחביבות, חביבות שכמעט ומשכיחה מאיתנו את תפקידו הרם. “השבוע”, הוא מספר, “עבדתי ימים ולילות, יחד עם הרב סיטרוק. התעוררה פה בעיה שהיה קשה להתמודד איתה. בצמוד ל’קונסיסטואר’ שוכן בית-כנסת גדול עם 4,000 מקומות ישיבה. כשהחזן מתפלל או כשהרב מדבר, קשה לשמוע. את בית-הכנסת בנו מלכתחילה שישתמשו בו ברמקול, מכיוון שבאותם ימים הרבנים של בית-הכנסת לא היו חרדים כמו של היום. היו עשירים גדולים שהיו באים לבית-הכנסת ביום כיפור, כמו שהולכים לאופרה… והרב היה מדבר והרמקול עובד כל הזמן, גם בשבתות ובחגים. הם אפילו לא חשבו שיש עם זה איזה בעיה.

“כאשר אנחנו באנו, אמרתי שאם יש רמקול, אני לא נכנס, וביטלו אותו. לאט-לאט בית-הכנסת התחיל להתרוקן והרב של בית-הכנסת דאז בא אליי בטענות. הם הביאו לי הוכחות מאיזה מכון בארץ שנקרא ‘צומת’, שם הם מצאו להם איזה היתר שרמקול מותר בשבת.

“למדתי את הנושא לעומק ופסקתי שאסור בשום פנים ואופן, מכיוון שראשית, עצם ההיתר לא מוסכם, וכן לגבי העניין של מראית העין.

“נלחמנו בדבר בכל כוחנו. הבאנו מכתבים מהפוסק הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ”ל ויבדלחט”א הגאון רבי עובדיה יוסף שליט”א, הם כתבו מכתבים לרב בית הכנסת והמתפללים, שהם אוסרים את זה, וזה ב”ה שיתק את כל הרוחות”.

איך הרב רואה את הקהילה בעוד 10 שנים?

“אם הדברים יילכו כמו שהם הולכים היום, אני חושב שליהדות צרפת יש עתיד טוב”.

מקרה הרצח של אילן חלימי על אדמת צרפת זעזע את כל עם ישראל. אתם מרגישים כיום חוסר ביטחון מבחינת אנטישמיות?

“אנחנו לא רואים את זה מטעם אנשי הממשלה והחוק, האנטישמיות הקיימת איננה רשמית, היא מתפשטת בחוץ. ודווקא אנשי הממשלה ואנשי החוק פועלים נצורות כדי למנוע את זה. אבל איך נדע מה יהיה? בגולה, מי שאומר שמחר יהיה טוב, אני לא חושב שהוא עצמו מאמין למה שהוא אומר…

“ראינו את זה בהיסטוריה. צרפת הייתה, בזמנו, מקום ראשון באנטישמיות. דבר אחד ברור: אם אנחנו, הרבנים, נרגיש שיש פה סכנה, נורה לכולם לעזוב”.

“אני אוד מוצל מאש”

הרב משאש נולד במרוקו אל תוך עולם הרבנות. לדידו, “הקהילה במרוקו הייתה מהחשובות בעולם. החשיבות שלה הייתה מכוח הרבנים. הם היו מעורבים בכל, מהלידה ועד יום המיתה של כל יהודי בקהילה. הרב של הקהילה במרוקו היה הכל – האבא של הקהילה, הדיין, היועץ, המתווך. לרב גם היה כוח ממשלתי, מכיוון שהממשלה הייתה מממנת אותו.

“אצלנו לא היו ראשי ישיבות מצד אחד, ורבנים מצד אחר. הרב הראשי היה הכל, היה המלכות.
עם אבי, אני זוכר, היו באים להתייעץ גם אנשי הממשל, החל מענייני מדינה וכלה בענייני משפט”.
“כל מה שלמדתי זה מכוחו של אבא”, מבטל עצמו הרב משאש בשעה שאנו מנסים לחזור איתו אל ימי נעוריו. “בנערותי, היה מצב קשה במרוקו, כשהגיעו עם לימודי חול. היו כאלו שהתחילו ללכת לבית-ספר חילוני. אני יכול להגיד שאני אוד מוצל מאש… מרצוני הלכתי לישיבה.

“תחילה למדתי בישיבת כתר תורה במקנס, אצל רבו של אבא. זה היה הלימוד המרוקאי”, מתרפק הרב, “לימוד בעמקות גדולה מאד.

“בגיל 15 עזבתי לקזבלנקה, שם אבא שלי ייסד ישיבה במיוחד בשבילי. כעבור שנתיים, הלכתי לאקסלבן שם עברתי הרבה בחינות של לימודי חול. יש לי הרבה תארים, אני פרופסור בפילוסופיה וגם בפסיכולוגיה, אבל השקעתי בזה לא יותר מחצי יום בשבוע. כל השבוע למדתי בישיבה.

“היו שם תלמידי-חכמים גדולים שהם עכשיו ראשי ישיבות. זו היתה חבורה שאין כמותה בעולם, למדנו שם יומם ולילה, מעולם לא ראיתי מצב כזה בעולם. והרב חייקין הוא היה המחנך והמדרבן, הוא היה נותן רוח חיה בלימוד. בכל שיחה שלו היה מזכיר את מורו ורבו, החפץ חיים.

“כשיצאתי מאקסלבן, באתי לטנגײ´’ר, מקום התורה הגדול של מרוקו. הייתה שם ישיבה גדולה, היה שם כולל, היה שם בית-יעקב, היה תלמוד-תורה. והייתה קריה, קריה נאמנה. בבקרים ניהלתי את התלמוד-תורה, ואחר-כך הייתי לומד בכולל. הייתה שם קבוצה חשובה מאוד. בראש הכולל עמד הגאון רבי יששכר מאיר, תלמידו המובהק של מרן הגרא”מ שך זצ”ל. היום הוא ראש ישיבה בנגב. בכולל גם כן היה לימוד חזק”.

הרב יוכל להצביע על הנקודה בה החליט ליטול את שרביט ההנהגה ולהמשיך את השושלת המשפחתית הרבנית?

“אני לא רציתי להתחיל ברבנות בגיל צעיר. יש רבנים שהתמנו בגיל 25, אני חשבתי שצריך לכל הפחות להיות בגיל 35 בכדי להיות רב קהילה. לכן התחלתי בחינוך, בתלמוד תורה. מאוחר יותר, בקזבלנקה, ייסדתי את ישיבת נווה שלום, שם הייתי נותן שיעורים בגמרא, בהלכה, במוסר.

“כשהגעתי היו 20 תלמידים, וכשיצאתי משם היו 250 תלמידים. הרבה תלמידים שיצאו משם הם רבנים גדולים בכל העולם. זה נתן לי דחיפה גדולה מאד”.

“האופי שלנו זה קהילה שפתוחה לכולם”

לצרפת הגיע הרב משאש לפני כמעט 40 שנים. “זה היה ב-67”, הוא נזכר, “בדיוק אז התרחשה כאן מהפיכה גדולה של יהדות. היהודים מאד התקרבו ליהדות ונתנו לי כאן מרכז של צעירים, הייתי הרב והמנהל. אבל הבית הפרטי שלנו היה המרכז האמיתי. יהודים היו נכנסים ויוצאים, שיעורי תורה ושבתות. בראש השנה ויום כיפור זה היה בוקע עד לשמים.

“מאוחר יותר בנינו את בית-הספר היהודי הגדול בפאריז. כשייסדנו אותו היו 200 תלמידים, ובהמשך זה הגיע ל-1000 תלמידים שלומדים גמרא, רש”י ותוספות. דיברנו אל הלבבות של היהודים הרחוקים. אי-אפשר לתאר”.

במספרים, כמה יהודים היו כאן באותם ימים, וכמה חיים בצרפת של היום?

“אז 150,000, עכשיו יש 400,000”.

“במשך כל התקופה הזו”, ממשיך הרב משאש, “למרות שהיתה לי סמיכה מאמו”ר זצ”ל ומדודי, הרב יוסף משאש, עסקתי בעיקר בחינוך. לא הייתה כאן הוראה של קהילה, של בית-דין. אבא שלי הורה לי שאני צריך סמיכה לרב עיר, סמיכה של רב עיר זה הכושר להיות רב בכל מקום.

“עבדתי על זה שלוש שנים. עברתי בחינות ב’היכל שלמה’. הבחינה האחרונה היתה יום שלם, מבוקר עד ערב, בפני חמישה דיינים מומחים. ועל הסמיכה חתמו הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו. עברתי בחינה יום שלם מהבוקר עד הערב לפני חמישה דיינים.

“ואז גיליתי שפה בצרפת אתה יכול להיות גאון הדור, אבל אם אין לך תעודת רבנות של רבנות צרפת אתה לא יכול לעשות שום דבר. פה דורשים ממך לדעת דקדוק, תנ”ך וכו’. אבל לא התייאשתי. בגיל 38 עברתי את הבחינות כאן ובשעה טובה נכנסתי לרבנות.

“היתה לי אפשרות להקים קהילה משלי, עם האנשים שלי. אבל האופי שלנו זה קהילה גדולה, מקום שפתוח לכל ה’עולם’. לטפל בכל האנשים, לא רק בדתיים. אבא וגם הרב חייקין הכניסו לנו תמיד בראש עניין של זיכוי הרבים. נכנסתי לקהילה של ‘בית שלום’ והייתי שם 5 שנים. שם למדתי שנים הרבה בהנהגת הרבנות. צריך ללמוד איך להתנהג עם הבריות, איך לא לפגוע בכבודם. זה לימוד בפני עצמו, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”.

שמועות עקשניות טוענות כי באותם ימים קיבל הרב הצעה מגדולי ישראל, לישב על מדין כרבה של פתח תקווה.

“הפעם הראשונה שהתמודדתי בבחירות”, אומר הרב משאש, “זה היה כאן, בפריז. זה היה קשה. בפעם השנייה כבר עברתי במאה אחוז”.

האם משרת רב בפריז גורמת תחושת סיפוק זהה לזו של רב בארץ ישראל?

“הרב של פריז צריך לטפל לא רק בשאלות ותשובות בהלכה, אלא בזהות של הקהילה. לדאוג שכל דבר יתנהל כמו שצריכה להתנהל קהילה חרדית, ומצד שני, אנחנו מקבלים לקהילה שלנו כל יהודי דתי, אפילו אם אינו חרדי.

“אבל האחריות שלי היא הרבה מעבר לקהילה שלנו. תחת הגג של הקונסיסטואר, פועלים 120 רבנים, 120 קהילות, ואני אחראי על-כך. בית-הדין שלנו הוא בית-דין חרדי במאת האחוזים. יש לנו דיינים מומחים בגיטין ובגירושין. יש לנו את אחת ממערכות הכשרות הגדולות בעולם, קרוב ל-40 שוחטים, ארבעה אטליזים כשרים גלאט בית יוסף. לכל מקום יש משגיח. בענייני זהות יהודית ובענייני ממזרות יש אצלנו, לצערנו, הרבה בעיות, וזו עבודה קשה ללא פרסום. זכינו בבית-דין לענייני גיור, זכינו גם באב”ד הרה”ג הרב ירמיה כהן. אנחנו בידידות קרובה, וכשיש בעיה אנחנו מכריעים יחד. הקו שלנו בכל התחומים הוא שלא זזים מההלכה”.

מה מצב היחסים שלכם מול ראשי הממשל?

“ב”ה יש לנו קשרים טובים. אצל הנשיא שיראק אני יכול להיכנס בכל זמן שאני רוצה. אנחנו מוזמנים אצלו מעת לעת, יושבים לפעמים שעה ושעתיים ומדברים. אשתו של שיראק מטלפנת לאשתי כמעט כל חודש”.

“הרב סיטרוק שמע לעצתי”

“הקו המוביל שלי בדרשות בפני קהל”, מגלה הרב משאש, “הוא שצריך לדבר באופן שהקהל יידע שכשהרב משאש מדבר, יש לו דרך ישרה, לא מבולבלת. לדאוג שמה שאמרת אתמול ומה שאתה מדבר היום זה במסלול אחד. בכל שבוע יש לי רבע שעה ברדיו, יש לזה הד בכל צרפת, אבל אני מתאמץ שזה יילך באותו הכוון, באותו הקו. רק כך זה מחזק את מי שזקוק לכך”.

אין זה סוד שרבים מבני העולם, בעיקר בצרפת, עושים עלייה לארץ ישראל. איך אתם מתמודדים עם התופעה החיובית אל מול הרצון שלכם לשמר את הקהילה בצרפת?

“אתמול היינו אצל השגריר, השגריר החדש, ואמרנו לו שמצד אחד אנחנו רוצים שכולם יעשו עליה, מצד שני אנחנו רוצים שיהיה לנו קהילה. אבל ב”ה פה כל-כך חזרה בתשובה, שלמרות שעוזבים לא מרגישים פה, בבתי הכנסת, שחסר משהו.

“אין קהילה בעולם שיש לה זיקה פנימית לארץ ישראל כמו פה, יש אהבה לארץ ישראל זה נכנס בראש שלהם שלעלות לארץ ישראל זו מצווה. אנחנו מנחילים להם את זה, לא אף אחד אחר. ואני לא חושב שיש סתירה בין זה לזה. הרי כשיבוא המשיח נעלה כולנו”…

“אבל”, מסתייג הרב, “מי שנוסע לארץ ישראל, בזה צריך להיזהר מאוד. אנחנו מנסים לכוון את מי שעולה שחלילה לא יירד ברוחניות. בארץ ישראל זה תלוי באיזה מקום אתה נמצא, זה לא כמו בפריז, בפריז אתה יכול להיות ברובע לא דתי ולהישאר דתי, שם יש הפרדה וזה חבל”.

מה הקשר שלכם עם כבוד הרב יוסף סיטרוק, רבה הראשי של צרפת כולה?

“האבא שלי ציווה פעם, כשראה אותנו ביחד, ‘אני לא רוצה שיהיה ביניכם (בינו ובין הרב סיטרוק) פקפוק של מחלוקת’. צדיק גוזר והקב”ה מקיים. אם יש דיונים בינינו, זה רק דיונים הלכתיים. למשל, לאחרונה הציע הרב סיטרוק להקים בית-דין של צרפת ולעשות כשרות מיוחדת שלו. אני טענתי שלמרות הרצון הטוב להדר בכשרות, חבל שתהיה יריבות בין המערכות. העצה שלי היתה לעשות איחוד בתי דינים בצרפת שהם אומרים מה לעשות, כך שזה משאיר עצמאות לכל בית-דין מקומי כשלעצמו.

“הרב הראשי של צרפת שמע לעצתי, ב”ה, והוא יהיה היו”ר ואני סגן היו”ר. אם נעשה כשרות למהדרין מן המהדרין שיהיו בה כל הרבנים, אז נעשה שתי חותמות. חותמת בית דין של פריז ושל איחוד בתי הדין.

“הובאה לפניי גם עצה לעשות בית דין של דיני ממונות לכל צרפת, זו עצה טובה”.

***

“עם הכוח שהקב”ה נתן לי”, אומר הרב, “השאיפה שלי היא להכניס יותר תורה בתוך הרבנים, שרבנים לא יסתפקו במה שהם למדו, שילמדו כל יום שעתיים שלוש-שעות. כך תהיה אהבה בלימוד.

“הבן שלי ואנוכי הקמנו פה בית-מדרש לרבני פריז. הם לומדים מדי צהריים. בכל סוף שליש אנחנו עושים שני ימי עיון עם רבנים מכל העולם. זה התפקיד שלי היום: אם הרבנים לומדים יהיה להם חשק ללמד. ואם הם לא לומדים, לא יהיה להם חשק ללמד. צריך להתעלות בתורה. צריך גאווה פנימית. שכל רב יכתוב חיבורים, ובכל אשר יעשה יצליח”.